אדם מסתכל במראה ורואה שהיא מלוכלכת, מנקה אותה שוב ושוב ושוב, ורואה שהיא לא נקייה.

עובר אדם מהצד ואומר לו "טיפש – תנקה את עצמך!"

אישיויות אינן אוהבות - הן רוצות משהו- ציטוט של ביירון קייטי:

אנחנו משתמשים ביופי, בחכמה, ובקסם שלנו בכדי ללכוד מישהו לזוגיות, כאילו הוא היה חיה. ולאחר מכן כאשר הוא רוצה לצאת מהכלוב, אנחנו רותחים מכעס. זה לא נשמע לי כ"כ אכפתי. זאת לא אהבה עצמית. אני רוצה שבעלי ירצה מה שהוא רוצה. ואני גם מבחינה בכך שאין לי בחירה. זאת אהבה עצמית. הוא עושה מה שהוא עושה, ואני אוהבת את זה. זה מה שאני רוצה, כיוון שכאשר אני במלחמה עם המציאות, זה כואב. ( סוף ציטוט)

כולנו אותו דבר. אם אני רואה משהו בחוץ זה בהכרח קיים בי. כל הרגשות והתחושות, כל החוויות של האנשים הם לא מחוצה לי הם בתוכי. כאשר אנחנו מתחברים באמת למקום שבו נמצא האחר, ומבינים שהוא המראה אנחנו מבינים יותר טוב מי אנחנו.

לפעמים אנחנו לא מבינים את האחר, ולא מתחברים אליו, כי נדמה לנו שאנחנו כבר התפתחנו ושאנחנו כבר לא במקום שבו הוא נמצא היום. פעמים רבות זאת אשליה. למשל הבן שלי יכול להתעצבן שהוא מפסיד במשחק. היום כאישה בוגרת אני בטח ובטח לא מתעצבנת כאשר אני מפסידה במשחק. ואני אפילו לא מבינה, למה הוא מתעצבן כל כך??? אבל אם אני באמת רוצה לאהוב את בני, ולהתחבר אליו בגובה העיניים, אני מעלה אירועים מהילדות שלי. אני נזכרת במצבים שבהם אני הפסדתי במשחק, וחוזרת לחוות אותם כילדה קטנה. אני מתבוננת באירוע מתוך העיניים שלי כילדה קטנה, וחוקרת אותם כילדה קטנה. ואז אני מסוגלת להרגיש מה באמת הבן שלי חווה. גם אני הרגשתי כך פעם והזיכרון, גם אם הוא לא מודע, חי בתוכנו. בחוויה שלי לא מתקיים חיבור אמיתי אל האחר כאשר אנחנו מרגישים כלפיו עליונות, אלא רק ממקום שווה – בגובה העיניים. ואני חוויתי זאת על בשרי גם במקומות אחרים בחיים.

לפני מספר שבועות אני ובעלי התווכחנו בעקבות אי הסכמה בנוגע לפתיחות היתר שלי (בעיניו) עם גברים. שוחחנו על העניין, אך הוא פסק שאני לא באמת מרגישה ומבינה על מה הוא מדבר. אני לא מבינה מה קורה לו שהוא מרגיש ש"אשתו לא אמורה לדבר עם גברים". ולכן אני לא מבינה את ההתפרצות שלו.

והוא צדק, הבנתי ברמה התיאורטית מה שהוא אמר. אבל באמת לא הבנתי בכלל למה הוא התנהג כמו שהוא התנהג. לא יכולתי להתחבר לרגשות שלו. אפילו הבהרתי לו שאין מצב, ואין שום סיכוי שבעולם שאני קנאית כמוהו, ואתנהג כמוהו בצורה כל כך קיצונית וכועסת. אני הרי כל כך פתוחה, ומקבלת, ונאורה!! להבדיל ממנו החשוך והפנאט. קשה היה לי לסלוח לו.

והיום בקורס של ה"עבודה" אישה אחת חקרה את המחשבה "בעלי לא אמור לדבר עם נשים". ישבתי וחשבתי...איך זה קשור אלי? אבל אז נזכרתי באירוע שקרה לפני מספר שנים. היינו באירוע מטעם העבודה של בעלי, הלכתי לקחת שתיה קלה, ובזמן שחזרתי אני קולטת את בעלי מדבר בעניין עם בחורה נאה. –"מי זאת?!" שאלתי את בעלי. בכלל לא הסתכלתי על הבחורה, התעלמתי ממנה כאילו היא לא קיימת ודרשתי תשובה ברורה מבעלי. הבחורה נבהלה כל כך מההתפרצות לשיחה, בעלי אמר לי שניכר היה שאני רוצה להרוג אותה במבטי, שפשוט עזבה את המקום. ובעלי אמר שאני מגזימה ושבסך הכל הם דיברו על ענייני העבודה. אבל לי זה הפריע מאוד הענין הזה...הקנאה שלי.

ועכשיו פתאום מפעפעים בי הרגשות, התחושות, והזיכרונות על הנושא הזה שקברתי אותן מזמן. יכול להיות שאני קנאית? יכול להיות שאני בדיוק כמו בעלי???? לא יכול להיות?!. אבל שווה לחקור כדי לדעת את האמת. ואני תמיד רוצה לדעת אותה. אני מעלה את הסיטואציה מהעבר בראש ומתחילה לחקור, כאילו זה קרה עכשיו...והכל חי מחדש בתוכי...האם אוכל להתחבר לבעלי בסוף החקירה? האם אנחנו באמת שווים והוא בסך הכל המראה שלי?

"בעלי לא אמור לדבר עם נשים"

האם זאת האמת? כן

האם זאת בוודאות האמת? לא. עובדה היא מדבר עם בחורה יפה מול העיניים שלי. זאת המציאות, מה יש פה להתווכח.

ואיך את מגיבה שאת מאמינה למחשבה?

בא לי לרצוח אותו. איך הוא מעז לפלרטט עם בחורות אחרות מול העניים. אלקי מדבר איתה בענייני עבודה! אני יודעת מה עובר לו בראש! כל הגברים הם אותו הדבר, הפיוזים עולים לי לראש. מתחיל בכיווץ בכתפיים, זרימה דרך הצוואר והחום עולה לי למוח. אני רותחת!!! רותחת מכעס על החוצפה של הגבר הזה שקורא לעצמו בעלי. אני חושבת שהוא חוצפן, בוגדני, אכזרי, חסר בושה...והיא?? האישה שהוא מדבר איתה גם כן חסרת בושה! מה היא עומדת שם ומדברת תוך כדי תנועות גוף חושניות עם בעלי! היא לא יודעת שאני שם? מה הם חושבים שהם יכולים להסתיר ממני משהו?

אני מרגישה מבוזה, מושפלת, אני מקנאה שהוא לא מדבר איתי ככה כמו שהוא מדבר איתה, אני בטוחה שהיא מעניינת אותו יותר, היא בטח יפה יותר ממני, חכמה יותר ממני. בטח שבעלי מעדיף לדבר איתה, אני לא מספיק עבור בעלי. לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק מעניינית, לא מספיק חכמה ועוד..

המחשבה הזאת עלתה לי בפעם הראשונה שהיינו חברים. ממש בתחילת החברות שלו שמעתי את בעלי מדבר עם חברה שלו לשעבר, וזה ממש העלה לי את הפיוזים. הם העלו זיכרונות מהקשר המשותף שלהם בעבר ואני חוויתי את זה כבגידה. הייתי בטוחה שהיא עדיין מאוהבת בו ושהיא מנסה להשיג אותו בחזרה, הרגשתי בסיכון, הלב שלי דופק חזק, לא יכולתי לסבול את זה שהוא עדיין מעוניין באישה אחרת ואולי חושב שהיא אטרקטיבית או לחזור אליה. זה פשוט סיוט!

הרווח שלי במחשבה שבעלי לא אמור לדבר עם נשים אחרות זה למנוע ממנו לדבר עם נשים אחרות. זה שומר אותי דרוכה, משתדלת להאזין מהצד לכל שיחה שלו עם אישה. שמה לב אם יש התפתחויות "לא רצויות" ויותר מדי חברותיות בינו לבין חברות שלי. אני שולטת בחיי ומונעת אסון גדול, בגידה ופירוק הנישואים.

בוודאי שזה לא עובד כי למרות המחשבה שאני שולטת בחיים שלי, אני עדיין לא שולטת בחיים שלי. וכיוון שזה עסק שלו הוא עדיין מדבר בחופשיות עם בנות אחרות. וגם יש פעמים שאני לא נמצאת איתו, למשל שהוא בעבודה – ואז מה? הוא לא בשליטתי למרות המחשבה. מלבד מתח ולחץ המחשבה הזאת לא תורמת לי לכלום!

אז מי אני אהיה ללא המחשבה?

אני עוצמת את העיניים, אני רואה את שניהם מדברים, הכל אותו דבר, היא לובשת את מה שהיא לובשת ומדברת איך שהיא מדברת, והוא מדבר אליה באופן ישיר באותו אופן שהוא מדבר. רק אין לי את המחשבה ש"הוא לא אמור לדבר עם נשים".

אני רואה איש ואישה מדברים בעניין זה עם זה. אני רואה את בעלי צוחק ונהנה. אני מפרגנת לו, ממזמן הוא לא צחק, אני אוהבת שהוא במצב רוח טוב. בלי המחשבה אני מוכירת תודה לאישה שהצחיקה אותו. בלי המחשבה אני ניגשת אליה ומציגה את עצמי, ושואלת לשלומה. אולי אפילו אני נכנסת ונהיית חלק מהשיחה ומכירה אותה.

בלי המחשבה אין שום איוּם. אני יותר נחמדה. אני מחייכת עכשיו, אני מרגישה נינוחה, אני אפילו צוחקת על עצמי.

בלי המחשבה אני יכולה לראות את העיוורון שלי! לא ראיתי דבר מלבד בעלי עם המחשבה, ובלי המחשבה אני חווה, רואה וחשה את הכל: את בעלי, אותה, הקולות ורעשי הרקע חוזרים..והצלילים נהדרים ומלאי חיים ושמחה – וזה משמח אותי.

הגוף שלי קל יותר, העיניים זורחות, אני זקופה יותר. טוב לי עם עצמי, ואין לי בכלל רגשי נחיתות. אני מי שאני -זורמת...אני מקבלת את עצמי ובוטחת בבעלי ובאהבתו אלי. ושום שיחה לא יכולה להרוס לי את התחושה הזאת. אני אהובה ואוהבת את בעלי ואת כל מה שסביבו שתומך בו (כמו האישה שאיתה הוא מנהל שיחה) ותומך בי.

היפוכים למשפט "בעלי לא אמור לדבר עם נשים"

בעלי אמור לדבר עם נשים

- כי הוא מדבר עם נשים

- כי כנראה שיש לו משהו חשוב לתרום לאנשים, ללא קשר אם זה גבר הוא אישה. ורצוי וכדאי שהוא ייתן תרומה לכל אדם באשר הוא.

- כי זה החלטה שלו והעסק שלו בלבד מה הוא עושה. היום הוא פחות מדבר עם נשים, פעם דיבר יותר, בכל אופן זה לא ענייני. העניין שלי הוא רק איך אני מגיבה.

אני לא אמורה לדבר עם גברים

- כי באמת יש סיטואציות ששיחה עם גבר עלולה להוביל לבגידה

- כי בעלי ביקש ממני שלא – ואני רוצה לכבד אותו למען שלום בית

- כי אני עסוקה היום בנשיות שלי, ואני מחפשת מודלים נשיים לחיקוי.

אני אמורה לדבר עם נשים

- כי אני מחפשת מודל נשי לחיקוי והשראה.

- כי יש נושאי שיחה שגברים פחות מתעניינים בהם וכייף יותר לדבר עליהם אישה לאישה

- כדי להתבונן על עצמי טוב יותר. ככל שאני מתראה עם יותר נשים אני מגלה יותר ויותר מחשבות מלחיצות שיש לי בנוגע להתנהלות ומעמד האישה. בסוף החקירות אני מרגישה יותר עוצמתית

-

אני /החשיבה שלי לא אמורה לדבר עם עצמי

- אני (המחשבות שלי) לא אמורה לדבר עם עצמי באופן שלילי על בעלי

- אני (המחשבות שלי) לא אמורה לדבר עם עצמי באופן שלילי עלי

- אני (המחשבות שלי) לא אמורה לדבר עם עצמי באופן שלילי על המציאות

אני לא אמורה לדבר על המציאות (באופן שלילי במחשבות שלי).

- שהיא (המציאות) לא בסדר

- שדברים לא היו אמורים להתרחש

- שהיא לא מתנהלת איך שאני רוצה

***

שיתוף מעניין מתוך ספרה של בירון קייטיי – I need your love – is that true?

My partner and I were trying to arrange for me to meet a new friend of hers whom she liked very much and thought I would too. We never seemed to find a time when we could all meet at once. So I suggested that I just arrange to meet her on my own. To her dismay, my sweetheart discovered a whole bunch of fearful ideas like "They'll get to be better friends with each other than with me," "He'll leave me and go live with her."

Immediately we stopped making plans and sat down to inquire into these thoughts together, and eventually she came to one realization that really mattered to her: "I don't need you." She looked right into my eyes and said that to me, and I said it back to her, because in that moment I truly found it too. It was a moment of stunning intimacy for us. I felt a vast, spacious communion, an effortless, promiseless, deal-free marriage with her, and with myself –as-her.

It was like rocking in the womb, to safe. It seems now like the real basis of our relationship, both beautiful and true. When I forget it, I felt miserable, an that reminds me to look for what anxieties I'm putting between me and that place of homecoming.

השותפה שלי ואני ניסינו לקבוע פגישה עם חברה חדשה שלה שהיא מאוד חיבבה, וחשבה שגם אני אחבב אותה. אך נדמה היה שלא מצאנו לעולם זמן שכולנו נוכל להיפגש יחדיו. אז הצעתי שאני אפגש עם החברה שלה לבדי. לתדהמתה, אהובתי גילתה קבוצה שלמה של מחשבות מפחידות כגון "הם יהפכו להיות חברים טובים יותר בניהם מאשר איתי", "הוא יעזוב אותי ואז ילך לחיות איתה".

באופן מיידי עצרנו את התוכניות שלנו וישבנו לחקור את המחשבות האלו יחדיו, ואז בסופו של דבר היא הגיע לתובנה אחת שבאמת נגעה בה: "אני לא צריכה אותך". היא הסתכלה ישירות לתוך עיני ואמרה לי את זה, ואני אמרתי לה את זה גם, כיוון שבאותו הרגע גם אני מצאתי את התובנה הזאת בתוכי. זה היה רגע מדהים של אינטימיות עבורנו. הרגשתי שיתוף עוצמתי חסר גבולות, חסר מאמץ, ללא הבטחות, נישואים ללא התחייבות איתה, ונישואים עם עצמי – כאשר אני בעצם היא.

זה היה כמו נענוע ברחם, למקום של ביטחון. כעת נדמה שזה הבסיס האמיתי לזוגיות שלנו, יפה ואמיתי. כאשר אני שוכח זאת, אני מרגיש אומלל, ומזכיר לעצמי להתבונן בחרדות שאני שם ביני לבין המקום הזה של החזרה הביתה.