לאהוב את מה שיש

"איש מלבדך לא יכול לתת לך חופש.

הספר הקטן הזה יראה לך איך."

                               ביירון קייטי

 

ביירון קייטלין ריד, אשת עסקים ואם לשלושה ילדים שחיה באזור המדבר הגבוה שבדרום קליפורניה, שקעה בדיכאון חמור בשנות השלושים לחייה. לאורך תקופה של עשר שנים הלך הדיכאון שלה והעמיק, וקייטי (כפי שהכל קוראים לה) בקושי הצליחה לצאת ממיטתה קרוב לשנתיים, טרודה במחשבות כפייתיות על התאבדות. בוקר אחד, ממעמקי הייאוש, היא חוותה הארה ששינתה את חייה.

 

קייטי ראתה שכאשר היא האמינה שמשהו צריך להיות שונה ממה שהוא ("בעלי צריך לאהוב אותי יותר", "ילדיי צריכים להעריך אותי"), היא סבלה, וכשהיא לא האמינה במחשבות האלה, היא חשה שלווה. היא קלטה שמה שגרם לדיכאון שלה לא היה העולם שסביבה, אלא האמונות שלה בנוגע לעולם שסביבה. בהבזק של תובנה, ראתה קייטי שניסיוננו למצוא אושר היה בכיוון ההפוך – במקום ניסיון השווא לשנות את העולם כך שיתאים למחשבותינו לגבי איך הוא "צריך" להיות, ניתן להטיל ספק במחשבות האלה, ודרך מפגש עם המציאות כמו שהיא, לחוות חופש ואושר שלא יתוארו. קייטי פיתחה שיטת חקירה פשוטה אך רבת עוצמה שנקראת "העבודה", שבעזרתה הפכה התמורה הזאת למעשית. כתוצאה מכך, אישה אובדנית ומרותקת למיטתה התמלאה באהבה לכל מה שהחיים מביאים עמם.

 

התובנות של קייטי לגבי ההכרה תואמות את תוצאות המחקרים המובילים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, ו"העבודה" אף הושוותה לדיאלוגים של סוקרטס, לתורה הבודהיסטית ולתוכניות 12 הצעדים. אך קייטי פיתחה את השיטה שלה ללא כל ידע דתי או פסיכולוגי. "העבודה" מבוססת אך ורק על ההתנסות הישירה של אישה אחת ביצירת הסבל ובסיומו. השיטה פשוטה בצורה מדהימה, נגישה לכל אדם בכל גיל ומכל רקע, והיא אינה מצריכה דבר מלבד עט ונייר וראש פתוח. קייטי ראתה מיד שאין טעם לתת לאנשים את התובנות או את התשובות שלה – במקום זאת, היא מציעה תהליך שיכול לתת לאנשים את התשובות שלהם. האנשים הראשונים שנחשפו ל"עבודה" דיווחו שהחוויה חוללה תמורה עמוקה בחייהם, ועד מהרה החלה קייטי לקבל הזמנות ללמד את התהליך בציבור.

 

מאז 1986 הציגה קייטי את "העבודה" למאות אלפי אנשים ביותר משלושים מדינות ברחבי העולם. נוסף על אירועים ציבוריים, היא הכניסה את "העבודה" לתאגידים, לאוניברסיטאות, לבתי-ספר, לכנסיות, לבתי-כלא ולבתי-חולים. החדווה וההומור של קייטי גורמים לאנשים לתחושת נינוחות מיידית, והתובנות העמוקות ופריצות הדרך שחווים המשתתפים נוגעים ללב (חבילת ממחטות הנייר תמיד בהישג יד). מאז 1998 מנהלת קייטי את "בית הספר ל'עבודה'", תוכנית לימוד ותרגול של תשעה ימים המתקיימת כמה פעמים בשנה במקומות שונים. בית הספר מספק יחידות לימודי המשך מאושרות, ופסיכולוגים, יועצים ומטפלים רבים מדווחים ש"העבודה" הופכת לחלק חשוב בפרקטיקה שלהם. קייטי גם מעבירה מדי שנה "ניקוי ראש לשנה החדשה" – חמישה ימים של חקירה מתמשכת המתקיימים בדרום קליפורניה בסוף דצמבר – והיא מציעה גם סדנאות אינטנסיביות של סוף שבוע, או "גרסה מקוצרת של 'בית הספר'", בערים הגדולות. קלטות שמע ווידאו שבהן קייטי מנחה את "העבודה" במגוון רחב של נושאים (מין, כסף, גוף, הורות) אפשר להשיג באירועים שלה ובאתר האינטרנט שלה, www.thework.org.

 

ב-2004 הוציאה הוצאת פראג בעברית את ספרה הראשון של קייטי, "לאהוב את מה שיש: ארבע שאלות שיכולות לשנות חיים", שנכתב יחד עם הסופר/מתרגם סטיבן מיטשל. "לאהוב את מה שיש" תורגם כבר ל-16 שפות. הספר הפך לרב-מכר בכמה רשימות קריאה, לרבות זו של Amazon.com , שם כתבה אישה שהוסמכה לכמורה בכנסייה הנוצרית שהיא הייתה ממליצה עליו לפני התנ"ך.

 

חוברת זו היא גרסה מקוצרת של "לאהוב את מה שיש". להיכרות מעמיקה ומושלמת יותר עם "העבודה", חפשו את "לאהוב את מה שיש" בחנות הספרים הקרובה, ובקרו ב-www.thework.org.

 

ברוכים הבאים ל"עבודה".

 

 

 

אנחנו סובלים רק כשאנו מאמינים במחשבה שמתווכחת עם מה שיש. כשההכרה צלולה לגמרי, "מה שיש" הוא מה שאנחנו רוצים. אם אתם רוצים שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא, עדיף שתנסו ללמד חתול לנבוח – תנסו ותנסו, ובסוף החתול יביט בכם ויגיד, "מיאו". הרצון שהמציאות תהיה שונה הוא חסר-תוחלת. 

אבל אם תשימו לב, תיווכחו שמחשבות כאלה חולפות במוחכם עשרות פעמים ביום. "אנשים צריכים להיות נחמדים יותר." "ילדים צריכים להתנהג יפה." "בעלי,

או אשתי, צריכים להסכים איתי." אני צריכה להיות רזה יותר (או יפה יותר או מצליחה יותר)." מחשבות אלה הן ביטויים שונים לרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אתם צודקים, זה נשמע מדכא. כל מתח שאנחנו חשים הוא תוצאה של הוויכוח עם מה שיש.

אנשים שאינם מכירים את "העבודה" אומרים לי לעתים קרובות, "אבל זה יפחית מכוחי, אם אפסיק להתווכח עם המציאות. אם פשוט אקבל את המציאות, אהפוך לאדם פסיבי. אולי אפילו אאבד את הרצון לפעול." אני עונה להם בשאלה: "האם אתה יודע בוודאות שזה נכון?" מה מחזק יותר: "הלוואי שלא היו מפטרים אותי," או "פיטרו אותי; מה אני יכול לעשות עכשיו בנדון?"

"העבודה" מגלה, שהדבר שלדעתך לא היה צריך לקרות, כן היה צריך לקרות. הוא היה צריך לקרות כי הוא קרה, ושום חשיבה שבעולם לא תשנה זאת. אין זה אומר שעליך למחול על כך או להסכים לכך. פירוש הדבר רק שביכולתך לראות דברים בלי להתנגד אליהם וללא הבלבול שהמאבק הפנימי שלך יוצר. איש אינו רוצה שהילדים שלו יחלו, איש אינו רוצה להיות מעורב בתאונת-דרכים, אך כשדברים כאלה קורים, כיצד יכול להועיל הוויכוח הנפשי איתם? אנחנו יודעים שהוא לא יועיל, ובכל זאת ממשיכים אותו, כיוון שאיננו יודעים כיצד להפסיקו.

אני אוהבת את מה שיש לא משום שאני אדם רוחני, אלא כיוון שכואב לי כשאני מתווכחת עם המציאות. אנו יודעים שהמציאות טובה בדיוק כפי שהיא, כי כאשר אנו מתווכחים איתה, אנו חווים מתח ותסכול. אנחנו לא מרגישים טבעיים או מאוזנים. כשמפסיקים להתנגד למציאות, הפעולה נעשית פשוטה, זורמת, נעימה ונטולת פחד.

 

 

אני מצאתי רק שלושה סוגי "עניינים" ביקום: שלי, שלך ושל אלוהים (פירוש המילה אלוהים מבחינתי הוא "המציאות". המציאות היא אלוהים, כי היא שלטת. לכל מה שמחוץ לשליטתי, לשליטתך או לשליטתו של כל אחד אחר, אני קוראת עניינו של אלוהים).

 

חלק גדול מן המתח שאנו חווים נובע מהעובדה שאנו מתעסקים בעניינים לא שלנו.

כשאני חושבת: "אתה צריך למצוא עבודה, אני רוצה שתהיה מאושר, אתה צריך להגיע בזמן, אתה צריך לדאוג לעצמך יותר," אני מתעסקת בעניינים שלך. כשאני מודאגת בקשר לרעשי אדמה, לשיטפונות, למלחמה, או למועד מותי, אני מתערבת בענייניו של אלוהים. אם במחשבתי אני מתעסקת בענייניך או בענייניו של אלוהים, התוצאה היא פירוד. נוכחתי בכך בראשית 1986, כשהתעסקתי בענייניה של אמי, עם מחשבה כמו: "אמא שלי צריכה להבין אותי." מיד חוויתי בדידות. הבנתי כי בכל הפעמים בחיי שבהן הרגשתי פגועה או בודדה, התעסקתי בעניינים של מישהו אחר.

 

אם אתה חי את חייך ובאותו זמן גם אני חיה, במחשבתי, את חייך – מי חי את חיי שלי? ההתעסקות שלי בעניינים שלך מונעת ממני להיות בעניינים שלי. אני נפרדת מעצמי ותוהה מדוע החיים שלי לא מסתדרים.

 

לחשוב שאני יודעת מהו הטוב ביותר בשביל מישהו אחר – זה להיות מחוץ לעניינים שלי. גם אם אני עושה זאת בשם האהבה, זוהי יהירות לשמה. התוצאה היא מתח, חרדה ופחד. האם אני יודעת מה נכון בשבילי? זה, ורק זה, העסק שלי. על כך עליי לעבוד, לפני שאני מנסה לפתור לאדם אחר את הבעיות שלו.

 

אם תבינו את שלושת סוגי העניינים בעולם כך שתוכלו להתעסק רק בעניינים שלכם, חייכם ישתחררו באופן שאינו ניתן לשיעור. בפעם הבאה שתרגישו מתח, לחץ או אי-נוחות, שאלו את עצמכם בעניינים של מי אתם מתעסקים במחשבתכם, ויכול להיות שתפרצו בצחוק! השאלה עשויה להחזיר אתכם לעצמכם. ייתכן שתבינו, כי מעולם לא הייתם ממש נוכחים, כי לאורך כל חייכם חייתם במחשבתכם את ענייניהם של אנשים אחרים. עצם ההבחנה בכך שאתם עסוקים בענייניו של מישהו אחר עשויה להחזיר אתכם אל העצמי הנפלא שלכם.

 

לאחר שתתרגלו זאת זמן מה, יכול להיות שתיווכחו לדעת שגם לכם אין שום עניינים ושחייכם מתנהלים מעצמם באופן מושלם.

 

 

מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן מאמינים בה. לא המחשבות גורמות סבל, אלא ההיקשרות (attachment) למחשבות. היקשרות למחשבה פירושה שאנו מניחים שהיא אמתית מבלי לחקור. אמונה היא מחשבה שנקשרנו אליה, לעתים לשנים רבות.

 

רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם מספרות להם לגביהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת – אני ננשמת. לאחר מכן נוכחתי לדעת, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת – אלא למעשה נחשבת, ושחשיבה איננה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שהיום לא אחשוב"? מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט צצות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמים ריקים. הן באות כדי לחלוף, לא כדי להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו הן אמת.

 

איש לא הצליח מעולם לשלוט בחשיבה שלו, אף שיהיו אנשים שיספרו לכם שהם הצליחו. אני אינני מרפה מהמחשבות שלי – אני פוגשת אותן בהבנה, והן מרפות ממני. 

 

מחשבות הן כמו משב הרוח, או העלים על העצים, או טיפות-הגשם המטפטפות. הן מופיעות סתם כך, ובאמצעות חקירה פנימית אפשר להתיידד איתן. האם הייתם מתווכחים עם טיפת-גשם? טיפות-גשם אינן משהו אישי, וגם מחשבות אינן כאלה. אם תקבלו מחשבה מכאיבה כלשהי בהבנה, בפעם הבאה שהיא תופיע אולי תמצאו שהיא מעניינת. מה שהיה פעם סיוט הוא כעת רק משהו מעניין. כשהיא תופיע שוב, אולי תחשבו שהיא מצחיקה. בפעם אחרת אולי לא תבחינו בה אפילו. זה הכוח הטמון בלאהוב את מה שיש.

 

 

הצעד הראשון ב"עבודה" הוא לרשום את השיפוטים שלכם לגבי מצב מעיק כלשהו בחייכם, בעבר, בהווה או בעתיד – לגבי אדם שאתם סולדים ממנו, או לגבי מצב עם מישהו שמכעיס, מפחיד, או מעציב אתכם (השתמשו בנייר חלק; או היכנסו לאתר האינטרנט www.thework.org לחלק הנקרא "עשו את העבודה". תמצאו שם את דף-העבודה "ושפטת את רעך". אפשר להוריד ולהדפיס אותו).

לאורך אלפי שנים לימדו אותנו לא לשפוט – אבל בינינו לבין עצמנו, אנחנו עדיין עושים זאת כל הזמן. האמת היא שלכולנו מתרוצצים שיפוטים בתוך הראש. באמצעות "העבודה" אנחנו סוף-סוף מקבלים רשות לתת להם לדבר, אפילו לצעוק, על הנייר. אנחנו מגלים שגם את המחשבות הבזויות ביותר אפשר לקבל באהבה ללא תנאי.

אני ממליצה לכתוב על מישהו שעדיין לא סלחתם לו/לה לחלוטין. זוהי נקודה רבת-עוצמה להתחיל בה. גם אם סלחתם לאותו אדם בתשעים ותשעה אחוזים, אינכם משוחררים לחלוטין עד שהסליחה תהיה שלמה. אותו אחוז אחד של העדר סליחה הוא הנקודה שבה אתם תקועים בכל שאר מערכות היחסים שלכם (כולל היחסים עם עצמכם).

אם תתחילו בהפניית אצבע מאשימה החוצה, לא תצטרכו להתמקד בעצמכם. תוכלו להתבטא באופן משוחרר וללא צנזורה. אנחנו נוטים להיות בטוחים למדי ביחס למה שהאחרים צריכים לעשות, לדרך שבה עליהם לחיות ועם מי עליהם להיות. אנחנו רואים 6/6 כשמדובר באחרים, לא בעצמנו.

כשאנחנו עושים את "העבודה", אנחנו רואים מי אנחנו דרך הראייה של מי הם האחרים, לדעתנו. בסופו של עניין אנו מבינים, שכל דבר שנמצא מחוץ לנו הוא השתקפות של החשיבה שלנו על עצמנו. אנחנו מספרי הסיפורים, המקרן של כל הסיפורים, והעולם הוא התמונה המוקרנת של כל מחשבותינו.

מאז ומתמיד ניסו אנשים לשנות את העולם כדי שהם יוכלו להיות מאושרים. הגישה הזאת נכשלה, כיוון שהיא מתייחסת לבעיה במהופך. "העבודה" נותנת לנו דרך לשנות את המקרן – את החשיבה – במקום את התמונה המוקרנת. הדבר דומה ללכלוך שנתקע על עדשת המקרן. אנחנו חושבים שמשהו פגום במסך ומנסים לשנות את האדם הזה או האחר – מי שלידו מופיע הפגם. אך הניסיון לשנות את התמונות המוקרנות הוא חסר-תועלת. ברגע שקולטים היכן הלכלוך, אפשר לנקות את העדשה עצמה. זהו סופו של הסבל ותחילתה של מעט חדווה בגן-העדן.

 

 

אני מזמינה אתכם להיות שיפוטיים, קשים, ילדותיים וקטנוניים. כתבו בספונטניות של ילד עצוב, כועס או מפוחד. אל תנסו להיות חכמים, רוחניים או נדיבים. זה הזמן לכנות מוחלטת, ללא צנזורה על רגשותיכם. תנו לרגשות ביטוי, ללא פחד מההשלכות, או איום בעונש.

בעמוד הבא תמצאו דוגמה לדף-העבודה "שפטו את האחר", כפי שמילאתי אותו. בהדגמה של דף-העבודה כתבתי על בעלי השני, פול (בהסכמתו). אלה המחשבות השונות שנהגתי לחשוב עליו לפני שחיי השתנו. אתם מוזמנים להחליף את שמו של פול בשם המתאים בחייכם.

 

    מה בדיוק אינכם אוהבים בו/בה?

 

   אני כועסת על פול משום ש...

   הוא לא מקשיב לי. 

 

   

    אני רוצה שפול ... 

     יקדיש לי את מלוא תשומת-הלב שלו. 

 

 

   פול צריך לחדול מצפייה מרובה כל כך בטלוויזיה.

   פול צריך להפסיק לעשן. 

   פול צריך להגיד לי שהוא אוהב אותי.

 

    כדי שתהיו מאושרים?

 

   אני צריכה שפול....

    יקשיב לי. 

    אני צריכה שפול יפסיק לשקר לי. 

    אני צריכה שפול יחלוק את רגשותיו ויהיו פנוי רגשית. 

    אני צריכה שפול יהיה עדין ונדיב וסבלני.

 

    (זכרו להיות קטנוניים ושיפוטיים).

 

    פול לא-ישר. פול פזיז. פול ילדותי. הוא חושב שהוא לא מחויב להתנהג לפי הכללים. פול חסר-אכפתיות ולא זמין רגשית. פול חסר-אחריות.

 

 

    אני לא רוצה לעולם לחיות עם פול אם הוא לא ישתנה. 

    אני לא מוכנה להתווכח איתו שוב לעולם. אני לא מוכנה שפול ישקר לי שוב לעולם.

 

 

ארבע השאלות וההיפוך

 

האם זאת האמת?

האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת?

איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה הזאת?

מי תהיו בלי המחשבה הזאת?

ועכשיו

            הִפכו את ההצהרות.

 

כעת, בעזרת ארבע השאלות, נחקור את ההצהרה הראשונה שבסעיף מספר 1 בדוגמה של דף-העבודה: אני לא אוהבת את פול כי הוא לא מקשיב לי. בזמן שאתם קוראים, חשבו על מישהו שעדיין לא סלחתם לו לגמרי.

 

האם זאת האמת? שאלו את עצמכם: "האם זה נכון ש_____ לא מקשיב לי?" הישארו דוממים. אם אתם באמת רוצים לדעת את האמת, התשובה לשאלה תעלה מאליה. תנו לתודעה לשאול את השאלה, והמתינו לתשובה שתצוף.

 

האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת? חשבו על השאלות הללו: "האם אני יכולה לדעת בוודאות ש______ לא מקשיב לי? האם אני יכולה אי-פעם לדעת בוודאות אם מישהו מקשיב או לא? האם לפעמים אני מקשיבה גם כשנדמה שאני לא מקשיבה?"

 

איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה הזאת? איך אתם מגיבים כשאתם חושבים ש____ לא מקשיב לכם? איך אתם מתייחסים אליו? עִרכו רשימה. למשל: "אני מסתכלת עליו במבט מסוים. אני קוטעת את דבריו. אני מענישה אותו בכך שאני לא מתייחסת אליו. אני מתחילה לדבר מהר יותר ובקול רם יותר, ומנסה להכריח אותו להקשיב." המשיכו בכתיבת הרשימה, כשאתם מתעמקים ובוחנים כיצד אתם מתייחסים לעצמכם במצב הזה, ומה ההרגשה שלכם. "אני נסגרת. אני מתבודדת. אני אוכלת הרבה, ישנה הרבה וצופה הרבה בטלוויזיה. אני מרגישה מדוכאת ובודדה." שימו לב לכל צורות התגובה שלכם למחשבה "_____ לא מקשיב לי."

 

מי תהיו בלי המחשבה הזאת? עכשיו תארו לעצמכם מי תהיו בנוכחותו של _____ אם לא תוכלו לחשוב את המחשבה "_____ לא מקשיב לי." עִצמו עיניים ודמיינו ש _____ לא מקשיב לכם. דמיינו שאינכם חושבים ש____ לא מקשיב (או שאפילו אין לכם צורך שיקשיב). אל תמהרו. שימו לב מה מתגלה לכם. מה אתם רואים? איך ההרגשה?

 

הפכו את היוצרות.

ההיפוך של ההצהרה המקורית, "אני לא אוהבת את ______ כי הוא לא מקשיב לי," עשוי להיות: "אני לא אוהבת את עצמי, כי אני לא מקשיבה ל_____." האם זה נכון במקרה שלכם, או אפילו נכון יותר? האם אתם מקשיבים ל_____ כשאתם חושבים שהוא לא מקשיב לכם? המשיכו למצוא דוגמאות אחרות לכך שאינכם מקשיבים.

היפוך אחר שעשוי להיות נכון או נכון יותר הוא: "אני לא אוהב/ת את עצמי, כי אני לא מקשיב/ה לעצמי." כשאתם חושבים מה ______ צריך לעשות, האם אתם מקשיבים לעצמכם? האם אתם שמים את חייכם בהקפאה בזמן שאתם מאמינים שהוא צריך להקשיב? האם אתם שומעים איך אתם מדברים אליו בזמן שאתם מאמינים שהוא צריך להקשיב?

אחרי שהקדשתם זמן להיפוכים, תוכלו להמשיך בחקירה עם ההצהרה הבאה בסעיף מס' 1 בדף העבודה – אני כועסת על פול כי הוא לא מעריך אותי – ואז עם ההצהרות האחרות בדף העבודה.

 

כעת אתם יודעים מספיק כדי לנסות את "העבודה". ראשית, כתבו את מחשבותיכם.[1]פשוט בחרו אדם, או מצב, וכתבו במשפטים קצרים ופשוטים. זכרו להפנות את האצבע המאשימה או את השיפוטים כלפי חוץ. אתם יכולים לכתוב מתוך העמדה שלכם, מנקודת מבט של ילד בן חמש, או של בחורה בת עשרים וחמש. אך אנא, אל תכתבו על עצמכם עדיין.

 

אני לא אוהבת את (אני כועסת על, עצוב לי בגלל, אני פוחדת מ, אני מבולבלת מ ) ______ מפני ש _________________________.

 

אני רוצה ש___________________________.

 

איזו עצה תוכלו לתת להם?

_____ צריך/צריכה ל ___________________.

 

אני צריך/ה ______________________.

 

_____ הוא/היא ____________________________.

 

6) מה אינכם רוצים לחוות שוב לעולם עם האדם הזה?

אני לא רוצה לעולם __________________________ .

 

 

 

בזו אחר זו, העמידו כל הצהרה בדף "שִפטו את האחר" כנגד ארבע השאלות ולאחר מכן הפכו אותה. לאורך כל התהליך נסו להישאר פתוחים לאפשרויות מעבר למה שנדמה לכם שאתם יודעים. אין דבר מרגש יותר מלגלות את ההכרה הלא-יודעת.

הדבר דומה לצלילה. המשיכו לשאול את השאלה והמתינו. תנו לתשובה למצוא אתכם. אני קוראת לזה – "הלב פוגש את ההכרה" – הקוטב העדין יותר

של ההכרה (שאני קוראת לו הלב) פוגש את הקוטב שעדיין שרוי בבלבול, משום שהוא עוד לא נחקר. כשההכרה שואלת ברצינות, הלב עונה. רובכם עתידים להתחיל להתנסות בגילויים על עצמכם ועל עולמכם, גילויים שעשויים לחולל תמורה בחייכם לתמיד.

קראו את ההצהרה הראשונה שכתבתם בסעיף מספר 1 בדף-העבודה שלכם. עכשיו שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

 

 

המציאות, בשבילי, היא האמת. האמת היא מה שנמצא לפנינו, מה שבאמת קורה. אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא, עכשיו יורד גשם. "לא אמור לרדת גשם" זו רק מחשבה. במציאות אין דבר כזה "אמור" או "לא אמור". אלו רק מחשבות שאנו כופים על המציאות. בלי ה"אמור" או ה"לא אמור", אנחנו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא, ואנחנו חופשיים לפעול ביעילות, בבהירות ובשפיות.

   כשאתם שואלים את השאלה הראשונה, אל תמהרו. "העבודה" עוסקת בגילוי האמת הנובעת מן המקום העמוק ביותר שלכם. אתם מחכים עכשיו לתשובות שלכם, לא של אחרים, ולא לדבר כלשהו שלימדו אתכם. זה עלול להיות מבלבל – אתם נכנסים לאזור לא-ידוע. בעודכם ממשיכים לצלול עמוק יותר, הרשו לאמת שבתוככם לצוף ולפגוש את השאלה. היו עדינים כשאתם מתמסרים לחקירה. תנו לתהליך להשתלט עליכם לחלוטין.

 

 

אם התשובה לשאלה 1 היא "כן", שאלו את עצמכם: "האם אני יכול לדעת בוודאות שזאת האמת?" במקרים רבים ההצהרה נראית נכונה. בוודאי. התפישות שלנו מבוססות על אמונות מושרשות, שמעולם לא נחקרו.

    לאחר שהתעוררתי למציאות ב-1986, שמתי לב פעמים רבות לכך שבשיחות בין אנשים, בכלי תקשורת ובספרים, אנשים מצהירים הצהרות בנוסח "אין די הבנה בעולם," יש יותר מדי אלימות," או "עלינו לאהוב יותר איש את רעהו." גם אני נהגתי להאמין לסיפורים האלה, הם נשמעו רגישים, נדיבים ואכפתיים. אך משלב מסוים ואילך הבחנתי בכך, שהאמונה בהם יוצרת בתוכי מתח ודאגה שהפריעו לשלווה הפנימית שלי.

    לדוגמה, כששמעתי את הסיפור שלפיו "אנשים צריכים לאהוב יותר זה את זה," התעוררה בי השאלה: "האם אפשר לדעת בוודאות שזאת האמת? האם אני באמת יכולה לדעת בתוכי שאנשים צריכים לאהוב יותר? גם אם כל העולם מספר לי שזה כך, האם זאת אכן האמת?" לתדהמתי, כשהקשבתי לקול הפנימי שלי הבנתי שהעולם הוא מה שהוא – לא יותר ולא פחות. מבחינת המציאות, אין "אמור להיות". יש רק "מה שיש", כמו שזה, כרגע. האמת קודמת לכל סיפור. וכל סיפור, לפני שעבר חקירה פנימית, מסתיר מעינינו את האמת.

עכשיו יכולתי סוף סוף לשאול ביחס לכל סיפור שהייתה גלומה בו אי-נוחות: "האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת?" ובתשובה, כמו בשאלה, הייתה התנסות חדשה: היא הייתה "לא." עמדתי איתן בתוך התשובה הזאת – בודדה, שלווה וחופשייה.

איך ייתכן ש"לא" היא התשובה הנכונה? לפי כל מה שהכרתי קודם ולפי כל הספרים התשובה אמורה הייתה להיות "כן." אבל אני גיליתי, שהמציאות היא מה שהיא ואיש לא יכתיב אותה. במחיצת ה"לא" הפנימי הזה התחלתי לראות שהעולם הוא תמיד כפי שהוא אמור להיות, בין אם התנגדתי לו ובין אם לא. למדתי לקבל את המציאות בכל לבי. אני אוהבת את העולם, ללא תנאים.

    אם תשובתכם עדיין "כן", יופי. אם נראה לכם שאתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת, תמיד יהיה זה נכון להמשיך לשאלה 3.

 

 

בעזרת שאלה זו מתחילים להבחין בסיבה ובתוצאה פנימיות. אפשר לראות שאמונה במחשבה מסוימת מובילה להרגשה לא נוחה, להפרעה, שעשויה לנוע מאי-נעימות מתונה ועד לפחד או לפניקה.

לאחר שארבע השאלות מצאו אותי, הייתי שמה לב למחשבות כגון "אנשים צריכים לאהוב יותר זה את זה," ורואה שהן גורמות אי-נוחות. הבחנתי בכך, שלפני המחשבה הזאת הייתי רגועה. מוחי היה שקט ורגוע. זאת מי שאני בלי הסיפור שלי. לאחר מכן, בתוך השקט של המודעות, התחלתי להבחין ברגשות שעלו בי עקב אמונה או היקשרות למחשבה. בתוך השקט יכולתי לראות, שאם אאמין במחשבה, התוצאה תהיה אי-נוחות ועצב. כששאלתי, "איך אני מגיבה כשאני מאמינה במחשבה שאנשים צריכים לאהוב יותר?" ראיתי שלא זו בלבד שחשתי אי-נוחות (זה ברור), אלא שגם עלו במוחי תמונות כדי להוכיח שאותה מחשבה משקפת את האמת. עופפתי אל עולם לא קיים. הגבתי לכך באמצעות חיים בתוך גוף מתוח, הרואה הכל מבעד לעיניים מפוחדות, מהלכת מתוך שינה, שרויה בסיוט אינסופי. התרופה הייתה פשוט לחקור. 

אני אוהבת את השאלה השלישית. ברגע שתענו עליה לעצמכם, ברגע שתבחינו בסיבה ובתוצאה של המחשבה, סבלכם יתחיל להתפענח.

 

 

זאת שאלה רבת עוצמה. דמיינו שאתם במחיצתו של האדם שכתבתם עליו שהוא לא עושה מה שלדעתכם הוא צריך לעשות. כעת, רק לדקה או שתיים, עצמו עיניים, ודמיינו מי תהיו אם לא תאמינו במחשבה הזאת. במה יהיו חייכם שונים באותו המצב, ללא המחשבה הזאת? הישארו בעיניים עצומות והתבוננו באותו אדם ללא הסיפור שלכם. מה אתם רואים? מה הרגשתכם כלפיו, או כלפיה, ללא הסיפור? מה אתם מעדיפים: עם הסיפור שלכם, או בלעדיו? באיזה מצב מורגשת יותר נדיבות? באיזה מצב מורגשת יותר שלווה?

עבור אנשים רבים, החיים ללא הסיפור שלהם הם משהו בלתי נתפש. אין להם נקודת התייחסות למצב כזה. לכן רבים עונים עליה ב"אני לא יודע." אנשים עונים גם: "אהיה חופשייה," "אהיה רגועה," "אהיה אדם אוהב יותר." תוכלו גם לענות, "אוכל להבין את המצב בצורה בהירה מספיק ולפעול ביעילות." בלי הסיפורים שלנו, לא רק שאנחנו מסוגלים לפעול בבהירות ובלי פחד; אנחנו גם החבר, המקשיב. אנחנו אנשים שחיים באושר. אנחנו הערכה והכרת-תודה, שהפכו טבעיות כמו הנשימה עצמה. אושר הוא מצב טבעי למישהו שיודע שאין מה לדעת ושכבר יש לנו כל מה שאנחנו צריכים, כאן ועכשיו.

 

 

כדי לעשות את ההיפוך, שַכתבו את ההצהרה שלכם. הפעם כִתבו אותה כאילו היא נכתבה עליכם. במקום שבו כתבתם שֵם של מישהו אחר, רשמו את שמכם. במקום "הוא" או "היא", רשמו "אני". למשל, "פול צריך להיות נדיב אליי" הופך ל"אני צריכה להיות נדיבה לעצמי" ול"אני צריכה להיות נדיבה לפול." סוג אחר הוא היפוך של 180 מעלות, לקיצוניות ההפוכה: "פול לא צריך להיות נדיב אליי." הוא לא צריך להיות נדיב, כי הוא לא כזה (לדעתי). לא מדובר כאן בעניין מוסרי, אלא בָּאמת כפי שהיא.

אולי תגלו שלושה, ארבעה, או יותר היפוכים למשפט אחד, אולי יהיה רק אחד שיישמע לכם אמתי. בדקו אם ההצהרות ההפוכות אמתיות כמו ההצהרה המקורית שלכם, או אמתיות יותר ממנה. למשל, נדמה שההיפוך "אני צריכה להיות נדיבה לעצמי" אמתי כמו ההצהרה המקורית, או אפילו יותר, כי כשאני חושבת שפול צריך להיות נדיב אליי, אני מתמלאת בכעס ובטינה ויוצרת לעצמי מתח. אין זה מעשה נדיב במיוחד. אילו הייתי נדיבה לעצמי, לא הייתי צריכה לצפות לנדיבות מאחרים. ההיפוך האחר, "אני צריכה להיות נדיבה אל פול," נכון גם הוא לפחות כמו ההצהרה המקורית. כשאני חושבת שפול צריך להיות נדיב כלפיי, ומתמלאת בכעס, אני מתייחסת אל פול מאוד לא בנדיבות, במיוחד במחשבתי. מוטב שאתחיל בעצמי ואתנהג כמו שאני רוצה שפול יתנהג. ובאשר להיפוך "פול לא צריך להיות נדיב כלפיי" – זאת ודאי הצהרה אמתית יותר מהיפוכה. הוא לא צריך להיות נדיב, כי הוא לא כזה. זאת המציאות.

ההיפוך הוא חלק רב-עצמה ב"עבודה". כל עוד נדמה לכם שהסיבה לבעיה שלכם היא "שם בחוץ" – כל עוד אתם סבורים שמישהו או משהו אחר אחראיים לסבל שלכם – המצב חסר-תקווה. פירוש הדבר הוא שאתם בתפקיד הקרבן לעולם ועד, שאתם סובלים בגן-העדן. אז החזירו את האמת הביתה, אל עצמכם, וצאו לחופשי.

 

 

ההיפוך להצהרה 6 בדף-העבודה "שפטו את האחר" שונה במקצת משאר ההיפוכים. אנחנו משנים את "אני לעולם לא מוכנה ל..." ל"אני מוכנה ל..." ול"אני מצפה בשמחה ל...". לדוגמה, "אני לא מוכנה להתווכח שוב עם פול לעולם" הופך ל"אני מוכנה להתווכח שוב עם פול" ול"אני מצפה בשמחה להתווכח שוב עם פול."

ההיפוך הזה עוסק בקבלת כל החיים. האמירה "אני מוכנה ל..." וההתכוונות אליה יוצרות פתיחות, יצירתיות וגמישות. כל התנגדות שאולי קיימת בכם מתרככת ומאפשרת לכם להיות קלילים, במקום להמשיך להפעיל כוח רצון, או סתם כוח, כדי לעקור את המצב מתוך חייכם. האמירה "אני מצפה ל..." וההתכוונות אליה פותחות אותנו באופן פעיל לחיים, כפי שהם נפרשים לפנינו.

טוב להכיר בכך, שאותם רגשות או מצבים עשויים לחזור ולקרות, גם אם רק במחשבתכם. כשתבינו, כי הסבל ואי-הנוחות הם קריאה לחקירה, ייתכן מאוד שתתחילו לצפות בשמחה לרגשות לא-נוחים. ייתכן שאפילו תחוו אותם כידידים הבאים להראות לכם שעדיין לא חקרתם באופן יסודי מספיק. כבר אין צורך לחכות לכך שאנשים או מצבים ישתנו כדי לחוות שלווה פנימית והרמוניה. "העבודה" היא הדרך הישירה לתִזמור האושר שלכם.

 

 

ש: אני מתקשה לכתוב על אחרים. אני יכולה לכתוב על עצמי?

 

ת: אם את רוצה להכיר את עצמך, אני מציעה שתכתבי על מישהו אחר. כווני

את "העבודה" כלפי חוץ בהתחלה, ואולי תגיעי להבנה שכל דבר מחוצה לך הוא השתקפות ישירה של החשיבה שלך. הכל מספר עלייך. במשך שנים נהגנו רובנו להפנות את הביקורת ואת השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו, וזה עדיין לא פתר דבר. לשפוט מישהו אחר, לחקור ולהפוך את ההצהרה – זה הנתיב המהיר להבנה ולהגשמה עצמית.

 

ש: איך את יכולה לומר שהמציאות טובה? מה בקשר למלחמה, לעוני, לאונס, לאלימות ולהתעללות בילדים? את מוחלת על כל אלה?

 

ת: איך אני יכולה למחול עליהם? אני פשוט שמה לב שאם אני מאמינה שהם לא צריכים להתקיים בזמן שהם קיימים, אני סובלת. האם אני יכולה פשוט לסיים את המלחמה בתוכי? האם אני יכולה להפסיק לאנוס את עצמי ואחרים במחשבות ובמעשים הפוגעים שלי? אם לא, אני ממשיכה בעצמי את עצם הדבר שאני רוצה לשים לו קץ בעולם. אני מתחילה בכך שאשים קץ לסבל שלי, למלחמה שלי. זוהי עבודת חיים.

 

ש: למעשה את אומרת שעלי פשוט לקבל את המציאות כפי שהיא ולא להתווכח איתה. האם זה נכון?

 

ת: "העבודה" אינה אומרת מה מישהו צריך או לא צריך לעשות. אנחנו פשוט שואלים, "מה התוצאה של ויכוח עם המציאות? איך ההרגשה?" העבודה הזאת חוקרת את הסיבה ואת התוצאה של היקשרות למחשבות מכאיבות, ובחקירה הזאת אנחנו מוצאים חופש. לומר בפשטות שאיננו צריכים להתווכח המציאות זה רק להוסיף עוד סיפור, עוד פילוסופיה או דת. זה מעולם לא עבד.

 

ש: לאהוב את מה שיש נשמע כמו לא לרצות דבר לעולם. האם זה לא מעניין יותר לרצות דברים?

 

ת: החוויה שלי היא שאני רוצה משהו כל הזמן: מה שאני רוצה הוא מה שיש. זה לא רק מעניין, זה אקסטטי! כשאני רוצה את מה שיש לי, המחשבה והפעולה אינן נפרדות; הן נעות יחד, ללא קונפליקט. אם דבר מסוים יחסר לך, אי-פעם, כתוב את המחשבה שלך וחקור. אני מוצאת שאין כל מחסור בחיים ושאין צורך בעתיד. יש לי אספקה תמידית של כל מה שאני זקוקה לו ואיני צריכה לעשות לשם כך דבר. אין דבר מרגש יותר מלאהוב את מה שיש.

 

ש: מה אם אין לי בעיה עם אנשים? אני יכולה לכתוב על דברים, למשל הגוף  

 שלי?

 

ת: כן. עשי את "העבודה" על כל נושא שגורם למתח. כשתכירי טוב יותר את ארבע השאלות וההיפוך, תוכלי לבחור נושאים כמו הגוף, מחלה, קריירה, או אפילו אלוהים. אחר כך נסי להחליף את הנושא שבחרת במושג "החשיבה שלי" בזמן שתבצעי את ההיפוך.

 

דוגמה: "גופי צריך להיות חזק ובריא."

הופך ל: "החשיבה שלי צריכה להיות חזקה ובריאה."

 

האם אין זה מה שאת רוצה באמת – הכרה מאוזנת, בריאה? האם גוף חולה היה אי-פעם הבעיה, או שהחשיבה שלך על הגוף היא שיוצרת את הבעיה? תחקרי. תני לרופא שלך לטפל בגופך בזמן שאת מטפלת בחשיבה שלך. יש לי ידיד שלא יכול להזיז את גופו והוא אוהב את החיים. חופש אינו מחייב גוף בריא. שחררי את ההכרה שלך.

 

ש: איך אני יכולה לסלוח למישהו שפגע בי קשות?

 

ת: שפטי את האויב שלך, כתבי את ההצהרות, שאלי את ארבע השאלות והפכי את המסר. תיווכחי שסליחה פירושה לגלות, כי מה שחשבת שקרה, למעשה לא קרה. רק כשתצליחי לראות שאין על מה לסלוח, תסלחי באמת. איש מעולם לא פגע באיש. איש מעולם לא עשה דבר נורא. אין שום דבר נורא מלבד מחשבותייך, שלא נחקרו, בנוגע למה שקרה. לכן, בכל פעם שאת סובלת: חקרי, התבונני במחשבות שאת חושבת ושחררי את עצמך. היי ילדה. תתחילי מהכרה שאינה יודעת דבר. לווי את הבוּרוּת שלך כל הדרך אל החופש.

 

ש: האם החקירה היא תהליך של חשיבה? ואם לא, מהי?

 

ת: למראית עין החקירה היא תהליך של חשיבה, אך למעשה זוהי דרך לבטל חשיבה. המחשבות מאבדות את השפעתן עלינו כשאנו מבינים שהן פשוט מופיעות בתודעה. הן אינן אישיות. באמצעות "העבודה", במקום לברוח מהמחשבות שלנו או להדחיק אותן, אנחנו לומדים לפגוש אותן בזרועות פתוחות.

 

 

כשאתה מתווכח עם המציאות, אתה מפסיד –

אבל רק תמיד.

 

האישיות אינה אוהבת – היא רוצה משהו.

 

אילו הייתה לי תפילה, היא הייתה:

"אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או להערכה. אמן."

 

אל תעמידי פנים שאת מעל לשלב ההתפתחות שלך.

 

אני האחראית לכל הסבל שלי – אבל רק לכולו.

 

תודעה שלא נחקרה היא עולם הסבל.

 

כל דבר שאתה רוצה לשאול מורה, שאל את עצמך. אם אתה באמת רוצה

לדעת את האמת, התשובה תבוא.

 

אין זה תפקידכם לחבב אותי – זה תפקידי.

 

הדבר הכי נורא שקרה מעולם הוא מחשבה שלא נחקרה.

 

שפיות אינה סובלת, לעולם.

 

המורה שאת זקוקה לו הוא האדם שגר איתך. את מקשיבה?

 

אני לא מרפה מהתפישות שלי –

אני פוגשת אותן באמצעות החקירה, ואז הן מרפות ממני.

 

המציאות תמיד נדיבה יותר

מהסיפור שאנחנו מספרים עליה.

 

בסופו של דבר

רק את עצמי אני יכולה להכיר.

 

בלבול הוא הסבל היחיד.

 

מה שיש יש. אין לך זכות בחירה. 

לא שמת לב?

 

ברור לי לגמרי שכל העולם אוהב אותי.

אני רק לא מצפה שהם יקלטו את זה כבר.

 

אין בעיות פיזיות – רק מחשבתיות.

 

הנתיב הישיר הוא: "אלוהים הוא הכל; אלוהים הוא טוב."

 

אני יכולה לכעוס עליך רק אם אני חשבתי,

אמרתי או עשיתי משהו שלדעתי הוא לא-נדיב. 

 

המציאות היא אלוהים, כי היא שלטת.

 

 

 

"אלוהים אדירים! מהיכן באה ביירון קייטי? היא הדבר האמתי. העבודה שלה מדהימה ואפקטיבית – תרופת-נגד פשוטה ועניינית לסבל שאנחנו יוצרים לעצמנו ללא צורך. היא לא מבקשת שנאמין במשהו, אלא מספקת דרך פשוטה ואפקטיבית להפליא לחדור מבעד לסבך האשליות שאנחנו מתעטפים בו."

דייוויד צ'דוויק, מחבר המלפפון העקום

 

"נניח שהייתם יכולים למצוא דרך פשוטה למלא את חייכם בשמחה, לחדול מוויכוח עם המציאות, להשיג שלוות נפש בתוך הכאוס. לאהוב את מה שיש מציע זאת. הספר הזה הוא דרך מהפכנית לחיות את חייכם. השאלה היא, האם אנו אמיצים דיינו כדי לקבל זאת?"

אריקה ג'ונג

 

"אילו יכולתי לתת ספר אחד לכל אדם בעולם, זה היה הספר. הוסמכתי לכמורה בכנסייה הנוצרית, והייתי נותנת את הספר הזה לפני התנ"ך עצמו. זה המפתח, פשוטו כלשונו, לקץ הסבל. המידע שהוא מכיל יכול להחליף את כל ספרי העזרה העצמית. הוא עד כדי כך מחולל תמורה."

ג'יי.בי. נמקולין, פנסילבניה (ב-Amazon.com)

 

 

"אני בן 52, ואני לא אחד כזה שמנסה לעבוד על היחסים שלי עם בני קבוצות אתניות אחרות או לחקור למה אשתי בגדה בי. אני נכה מלחמה; למעלה משלושים שנה הייתי מאובחן כסכיזופרן פרנואידי.

"יום אחד לפני כמה שבועות הגיע לביקור ידידי פרד. הוא הביא ספר שנקרא לאהוב את מה שיש. 'בוא ננסה את זה,' הוא אמר. עברתי את כל התהליך בהנחייתו של פרד. 'מי תהיה בלי המחשבה הזאת?' שקעתי לתוך החוויה של מי שאהיה בלי המחשבה הזאת, מישהו שפשוט נהנה מיחסים עם בני אדם אחרים, מחליף רעיונות, מעביר את הזמן. הרגשתי... חופשי.

בתוך עשרים דקות, שנים של רוגז, כעס ובלבול... פשוט הסתלקו.

נהגתי לשבת בקבוצות תמיכה כשרק נפתחו המרכזים לחיילים משוחררים, וראיתי איך החיילים המשוחררים נאבקים עם חוויות האֵימים ששינו את חייהם מקצה לקצה. היום אני מצטער שלא ישב שם מישהו כמו ידידי פרד, עם לאהוב את מה שיש ועם דף נייר וארבע שאלות משורבטות עליו. למי זה יכול היה לעזור? נותר לי רק לתהות. שלושים שנה לאחר מכן, אני יודע שזה עזר לי. יש לי רק דבר אחד לומר בעניין הזה לשאר החיילים המשוחררים: לאלה שלחמו למען חופש, הגיע הזמן שלכם להיות חופשיים. עשו את 'העבודה'."

ג'יי.אם.אל. רינו, נבאדה

 

עוד עדויות מדהימות מופיעות באתר האינטרנט www.thework.org.

 

 

בית הספר ל"עבודה" הוא חוויה בלתי נשכחת, מלאה מבוקר עד ערב בתרגילים מקוריים – כולם בהנחיית קייטי – שעוזרים לך לראות איפה אתה תקוע בחייך ולהגיע לפריצת דרך. אנשים ש"היו בכל מקום ועשו כל דבר" נדהמים מתמורה שבית הספר הזה מאפשר. המשתתפים מדווחים שהם חוזרים הביתה ומרגישים קלילים יותר, שמחים יותר, מודעים יותר, וחשים שהם יכולים להתמודד עם כל דבר.

 

 

סדנאות סוף שבוע הן הזדמנות לחוות את "בית הספר ל'עבודה'" בגרסה מקוצרת. קייטי מנחה משתתפים בתרגילים מלאי העוצמה שלה, ונותנת לאנשים הזדמנות להנחות את עצמם ואחרים. תכנית הלימודים דוחסת המון ביומיים – אנשים כינו את הסדנה האינטנסיבית "מכסחת-מחסומים", "סדנת התגלות" ו"סוף השבוע העצמתי ביותר בחיי". בתוך יומיים תוכלו לשנות לתמיד את ההתמודדות שלכם עם בעיות.

 

 

דרך פופולרית ומהנה להעמיק בהבנה שלנו את "העבודה" היא להקשיב לקייטי מנחה אחרים. השטף, האיזון, התקיפות והחמלה שלה, יחד עם חוש ההומור האופייני לה מספקים בידור מעולה משולב בתובנות רבות-עוצמה. חנות "העבודה" מציעה קלטות שמע ווידאו בהן קייטי מנחה במומחיות אנשים מהקהל על נושאים כמו מין, כסף, הורים, מערכות יחסים, ועוד.

 

 

 

רוצים ליצור קשר עם אנשים אחרים שעושים את "העבודה"? קבוצות רבות נפגשות און-ליין לשוחח על חוויות ותובנות שקשורות לתרגול "העבודה". יש גם דיונים על דרכים להעביר את החקירה למקומות כמו בתי-כלא ומרפאות לבריאות הנפש. עוד מידע על קבוצות דיון כאלה אפשר לקבל במדור Net-work with Others שבאתר www.thework.com.

 

 

הנה ארבע השאלות שוב. יש אנשים שנוהגים לגזור את הכרטיס הזה

ולשמור אותו בהישג יד.

 

1. האם זאת האמת?

2. האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת?

3. איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה הזאת?

4. מי תהיו בלי המחשבה הזאת?

 

הִפכו את ההצהרה.

(האם היא נכונה או נכונה יותר?

האם תוכלו למצוא עוד היפוך?)

 

חוברת זו היא תמצית מתוך "לאהוב את מה שיש: ארבע שאלות שיכולות לשנות חיים", שכתבה ביירון קייטי עם סטיבן מיטשל. בכל שנה נשלחות עשרות אלפי חוברות אלה לרחבי העולם, לעזור לאנשים לגלות את העוצמה המשנה-חיים של "העבודה", חינם אין כסף.

 

אם תרצו להמשיך ולבדוק את התהליך הזה, מומלץ לבקש את "לאהוב את מה שיש" בחנות הספרים הקרובה. הספר המלא ייקח אתכם לעומק של "העבודה"; הוא כולל דוגמאות רבות בהן קייטי מנחה אחרים בנושאים כמו בריאות, יחסים, כסף, הגוף ועוד. הספר "לאהוב את מה שיש" קיים גם כקלטת שמע, שבה אפשר לשמוע את קייטי עושה את "העבודה" בסדנה, בהקלטה חיה. זוהי חוויה בלתי נשכחת. את הספר ואת הספר בקלטת אפשר להשיג גם באתר שלנו באינטרנט.

 

תרומות לביירון קייטי אינטרנשיונל לתמיכה ב"עבודה" יתקבלו בברכה. בזכות מתנתכם יזכו אחרים ללמוד את התרגול הזה, המחולל תמורה אמתית. אפשר לשלוח תרומה דרך הדואר ל-BKI, PO Box 2110, Manhattan Beach, CA 90267; , באתר האינטרנט שלנו, www.thework.org; או להתקשר ל-Byron Katie International בטלפון 310-760-9000.

 

 

"העבודה" של קייטי היא ברכה גדולה לכדור הארץ.

שורש הסבל שלנו הוא ההזדהות עם המחשבות שלנו, עם הסיפורים שמתרוצצים בראשנו ללא הפסקה. "העבודה" של ביירון קייטי פועלת כמו להב חד שחותך דרך האשליה הזאת ומאפשר לנו להכיר בעצמנו את המהות הנצחית של קיומנו. לאהוב את מה שיש מספק את המפתח. השתמשו בו.

אקהרט טול, מחבר הספר כוחו של הרגע הזה