ראיון עם ביירון קייטי על התמכרויות

מילותיה של ביירון קייטי: "אני לא הפסקתי לשתות, עשיתי את "העבודה" והשתייה, הסמים, האכילה הכפייתית, העישון, הכעס, הדיכאון, הצער והפחד עזבו אותי."

ב1986, ביירון קייטי מצאה עצמה לגמרי בתחתית, אליה התדרדרה במשך 10 שנים של דיכאון, זעם ושנאה עצמית, עד שיום אחד התעוררה למצב של אושר מוחלט שנשאר אתו עד היום. היא גילתה שכאשר היא מאמינה למחשבותיה המלחיצות היא סובלת, אך כאשר אינה מאמינה להן, היא לא סובלת. התהליך הפשוט והמאוד אפקטיבי שנוצר בעקבות גילוי זה הוא מה שקייטי מכנה "העבודה".

"העבודה" כוללת 4 שאלות והיפוכים שהם הדרך לחוות את ההיפך ממה שאנו מאמינים בו. כאשר אנו חוקרים מחשבה מלחיצה אנחנו יכולים לקבל הצצה לאפשרויות ההפוכות שאינן גורמות לסבל.

במשך 30 שנה קייטי מביאה את "העבודה" למיליוני אנשים ברחבי העולם דרך אירועים ציבוריים, סדנאות סוף שבוע, 5 ימים של סדנה מרוכזת, 9 ימים של בית הספר ל"עבודה", ו28 ימים של לימוד ב"בית ההיפוכים".

היא כתבה 6 ספרים שביניהם 3 רבי מכר "לאהוב את מה שיש", "אהבתך נחוצה לי- האם זאת האמת" ו"אלף שמות לאושר"

הנה כמה מתובנותיה של קייטי:

האם לפני שפיתחת את שיטת ה"עבודה" חווית בקרב משפחתך או חברייך אלכוהוליזם או בעיות התמכרות?

כן, עם שני בני משפחה שלי. גם אני סבלתי כל כך שהייתי מוכנה לעשות כל דבר כדי להפסיק את התחושה, למרות שלא הצלחתי להפסיק אותה. שתיתי הרבה אלכוהול ועישנתי כמעט ללא הפסקה. בעלי היה מביא לי כדורי קודאין במשך היום אותם אכלתי כמו היו ממתקים. הייתי אוכלת יתר על המידה והתחלתי לבלות את רוב זמני בחדרי, צופה בטלוויזיה, ישנה 12 שעות ביום או יותר. כל ערב בעלי היה מביא לי קודאין וגלידה. בסופו של דבר הפכתי שמנה וגוועת ברעב. יום אחר יום הייתי שוכבת במיטה מלאה בשנאה עצמית, חסרת כל תקווה, עם מחשבות אובדניות, מעבר לכל ייאוש. אבל התאבדות לא הייתה ממש אפשרות. חשבתי שילדיי יאשימו את עצמם במותי ולא יכולתי לעשות להם את זה.

בחוויה שלי, ההתמכרות האולטימטיבית היא של המיינד למה שהוא מאמין בו – המחשבות שלא נחקרו שיוצרות ומשמרות את מערכת ההכחשה שלו. חקירת המיינד מביאה אותו לשפיות ונותנת לו כוח גדול ונדיב משאוכל לתאר במילים. ניתן לחוות את כוח ההכחשה של המיינד בדרך פשוטה מאוד. דמייני כי את נוגסת בלימון גדול ועסיסי. האם דמיינת לימון צהוב? לא הזכרתי את הצבע שלו, אבל כנראה שבכל זאת דמיינת אותו צהוב. ושימי לב מה קרה לך בגוף. האם נוצר רוק בפיך? האם טעמת את הלימון? האם הרגשת תחושות אחרות בגוף? זה כוח ההכחשה של המציאות וכוחו של המיינד שהנך מתמודדת אתו כמכורה- כוחה של החשיבה שלך. הסיפורים להם אנו מאמינים בעקבות תמונות העבר והעתיד המופיעות בראשינו, תמונות עם פרשנויות שאינן בהכרח נכונות, משאירים אותנו קרבנות. כבר לא משנה אם נשתה, אנחנו חושבים. המיינד משנה את תפיסת המציאות שלנו כל כך מהר שאיננו מודעים לכך שמתרחש שינוי, והוא מוביל אותנו להאמין במציאות כואבת של עבר ועתיד שאפילו לא קיימת. אם תיקחו כדוגמה את חווית הלימון ותחליפו את הלימון באלכוהול, זה מה שקורה: כאשר אנחנו מפוחדים, מבולבלים, כועסים, עצובים וכו' אנחנו נאלצים לשתות (או לקחת סמים, לאכול ג'נק וכו') מדוע? אנחנו מאמינים שמחשבותינו לגבי עצמנו, אחרים או החיים, נכונות. אנחנו מאמינים שכך הדברים, במקום להבחין בין אמונות למציאות. אז כמו שהפה ייצר רוק כאשר חשבנו על הלימון, כאשר אנו מאמינים למחשבות המלחיצות שלנו, עולה בראשינו תמונה של אלכוהול. ברגע שאנו רואים את התמונה ומרגישים את הרגש המתלווה לכך זה למעשה כמו המשקה הראשון שלנו, ואנו מתחילים לחפש אלכוהול. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, היכן הוא נמצא ואיך להשיג אותו. רבים מאתנו לא יכולים לעצור אחרי משקה אחד וממשיכים לטבוע, מאבדים עצמם יותר ויותר בתוך מערבולת חסרת התקווה של ההתמכרות.

אבל כאשר אדם המכור לסמים או אלכוהול (או כל אדם לחוץ) מתחיל לחקור את מחשבותיו, הוא מתחיל לראות בבהירות במקום להאמין בצורה עיוורת למה שהמיינד אומר לו. הוא מתחיל למצוא תשובות שפוגשות את כמיהתו האמתית. כאשר אנו מגלים את התשובות האלה, החקירה הופכת ממכרת לעולם הזה של בחירה שפויה. אנו מתמכרים לגילוי האמת – או במילים אחרות, לשפיות. ושפיות לעולם אינה סובלת.

כל השלבים של 12 הצעדים כלולים בתוך תהליך החקירה בצורה דקדקנית. בהירות היא חופש, וכאשר בהירות הופכת לדרך שלנו, אנחנו מגלים סליחה עצמית מתוכנו, וכמו כן סליחה לאחרים ולעולם כולו. זה קורה בלי מאמץ מודע כאשר המחשבות שנצמדנו אליהן בחוזקה רבה כל כך, שיצרו אצלנו את זהות הקרבן, נושרות מעצמן. זה משאיר אותנו ללא סיבה לשתות או להשתמש, וזה הופך אותנו לאנשים נדיבים ומוארים יותר. עולם שנראה דרך מיינד צלול זאת תחושת ההתרוממות האמתית, אין בה שפל שאינו יכול להיחקר ובכך להתפוגג. לא הפסקתי לשתות, עשיתי את "העבודה" ושתייה, סמים, אכילה כפייתית, עישון, כעס, דיכאון, צער ופחד עזבו אותי.

האם לדעתך היית מגיעה אל "העבודה" אילולא פנית לאלכוהול ומצאת עצמך לבסוף במרכז שיקום?

אני לא יכולה לומר זאת. אני יכולה רק לומר שאני שמחה להיות משוחררת מהתמכרות לחשיבה ולאמונות. החשיבה שלי הייתה יותר מדי כואבת. אחד מאתנו היה חייב ללכת. חקרתי את מחשבותיי- כל אלה שגרמו לי סבל- והן עזבו אותי, ובשקט שמעבר למחשבות גיליתי עולם יפה, עולם ידידותי, ולשמחתי, עולם שאינני צריכה יותר לארגן.

ברגע אחד של בהירות, ראיתי שכאשר האמנתי למחשבותיי סבלתי, וכאשר חקרתי את מחשבותיי לא סבלתי, וגיליתי שזה נכון עבור כל אדם. העבודה אפשרה לי לשמר את הבהירות הזו רגע יפיפה אחר רגע.

חייהם של מיליוני אנשים השתנו בעקבות העבודה. להלן כמה דוגמאות:

נהגתי לחיות רק כדי לרצות אחרים. עכשיו אני עושה דברים שאני באמת רוצה לעשות, לא דברים שאני חושבת שאני צריכה לעשות. לדוגמה, נתתי לאחת מחברות הכנסייה אפשרות להישאר בביתי עד שתמצא מקום משלה. ערב אחד, מצאתי אותה ישנה, שתויה, עם ארוחה קפואה בטוסטר-אובן. הבנתי כי אני לא בוטחת בה שהיא לא תגרום לשרפה בבית. אז אמרתי לה שעליה לעזוב. בעבר הייתי חייה עם הפחד ובתקווה שהיא תמצא מקום במהרה. הפעם פשוט אמרתי לה ממה אני מפחדת. היא מצאה מקום שמצא חן בעיניה במהרה והודתה לי שהייתי כל כך ברורה ומכבדת.

ברגע שאת מרגישה כעס, רחמים עצמיים, דחף לשתות, להשתמש וכו'. הבחיני מה את חושבת ובמה את מאמינה לפני שהדחף לשתות התעורר. מלאי דף ושפטת- את-רעך וחקרי כל מחשבה על הדף. 

מה היית רוצה שאנשים המתמודדים עם התמכרויות ידעו על ה Turnaroud House? האם זה מקום בשביל התמכרויות לחומרים וגם להתנהגויות ממכרות?

Turnaround house איננו מקום לטיפול רפואי או לגמילה מאלכוהול וסמים. אך התנהגויות ממכרות אכן משתנות שם בצורה משמעותית, והשינוי מעמיק למי שנשאר למלוא התכנית- 28 יום. בתכנית אנו חוקרים את המחשבות שגורמות לנו לסבל. בתכנית אנשים לומדים כיצד להשתמש בחקירות ככלי יום יומי, הם לומדים מדיטציה, יוגה, בישול, שירות לאחרים, קנייה אורגנית, ואת תכנית 12 הצעדים. הם לומדים כיצד לחיות בעולם בקלות, רגע אחר רגע, בשפיות ובשמחה. אנחנו לא מנסים לשנות את העולם, אנחנו עושים את העבודה ועולמינו משתנה.

כן ויותר מכך. זה מדהים לאיזה תובנות אנשים מגיעים ממציאת היפוכים ודוגמאות לכך שההיפוך נכון כמו או יותר מהמחשבה המקורית. חשוב קודם לחקור את האמונה המקורית בעזרת 4 השאלות. רק לאחר הסתכלות מעמיקה מקבלים את התוצאה המלאה מההיפוכים. מציאה של דוגמאות ספציפיות ואמתיות להיפוכים זו עבודה קשה כיוון שהאגו לא יכול ללכת לשם בלי שזהותו כקרבן מאוימת. האגו משוכנע כי האדם האחר הוא מקור הבעיה. אז כשאני עושה את העבודה אני לעתים מזמינה אנשים לוותר על ניצחון והפסד. האם אתם מעדיפים להיות צודקים או חופשיים?

אכפת לי, אבל הבנתי שלא יכול להיות אכפת לי ממה שאנשים אחרים חושבים עלי. אני יודעת את ההבדל בין העסק שלי לעסק שלהם. מה שאני חושבת עליהם זה העסק שלי, מה שהם חושבים עלי זה העסק שלהם. אז אני תמיד חופשיה, ללא קשר למה חושבים עלי. מה שחשוב הוא זה: האם אני בסדר בתוכי? האם עשיתי כל שביכולתי לתקן את טעויותיי? אני מודה שאני מאושרת גם כשאחרים אינם מאושרים. אושרי איננו תלוי יותר באושרם של אחרים. אם היה תלוי, איך היה אפשרי חופש אמתי? אני הדוגמה חסרת המאמץ שלי המלמדת אותי איך להיות שמחה.

הציטוט הבא שלך טומן בתוכו תובנה עמוקה: "עד שתוכלי לראות את האויב כחבר, העבודה שלך לא הושלמה. זה לא אומר שעליך להזמינו לארוחת ערב. חברות היא חוויה פנימית. יתכן כי לעולם לא תראי אותו שוב, ייתכן כי אפילו תתגרשי ממנו אבל כאשר את חושבת עליו האם את מרגישה מתח או שלווה?" האם זהו מצב בו רואים את הטוב בכל אדם? מה אם אדם עשה לך מעשים בלתי נסלחים כמו התעללות? האם את לא הכי מאושרת כאשר את לא חושבת על האדם בכלל?

אני מוצאת שאני חושבת על האדם או שלא. לעולם אין לדעת לאן המיינד ילך. הדבר החשוב הוא "מה הדבר הפוגע שאני עשיתי (לדעתי)? איפה התעללתי בו ובעצמי?" עלי לעבוד עם זה לפני שאני שופטת אחרים חוץ מאשר על דף ושפטת-את-רעך. כל המלחמה הפנימית מקומה על הנייר ולא מושלכת על העולם בחוץ. כאשר סלחתי לעצמי אני יכולה לסלוח לך, והסליחה זורמת על כל עולמי וכל מי ומה שהוא חלק ממנו. אם אני עושה את "העבודה" לעומק אני מבינה מדוע אנשים מתעללים באחרים, מדוע הם אומרים ועושים מה שהם עושים, אני לעולם לא מופתעת. הם בדיוק כמוני. אני מבינה, ומתוך ההבנה הזו לא נשאר על מה לסלוח.

כן, ראיתי זאת פעמים רבות. אנחנו מאמינים למחשבות שלנו או חוקרים אותן, אין דרך אחרת. זה יכול להיות מאתגר לחקור את העולם כפי שאנחנו מבינים אותו. אבל למרות הקושי, אנחנו יכולים להתחיל להתעורר לשלווה שלעולם לא מתה. אנחנו חיים בעולם נפלא עם רופאים, תרופות, תכנית 12 הצעדים, שיטת ה"עבודה" וכו'. כולם עובדים יחד לטובה. בסופו של דבר שום דבר בעולם איננו מבוזבז. הכל הכרחי ונועד לקחת אותנו הביתה, חזרה אל הלב. הכל ביקום עובד בשבילנו, בלי יוצא מן הכלל, אפילו הכאב.

ילדים מאוד אוהבים את החקירה. השאלות לילדים הולכות ככה: אם הילד אומר, "הוא פגע ברגשותיי". אפשר לענות "באמת? האם אתה בטוח, מותק? איך זה הרגיש? ספר לי. ואיך הרגשת בדיוק לפני שהאמנת שהוא פגע בך?" ואז בהיפוכים אפשר לומר "האם הרגשת שאתה גם פגעת ברגשותיו מותק? אתה חושב שהוא מרגיש לגביך אותו דבר באותו רגע?" או אולי "האם אי פעם פגעת ברגשותיו של מישהו? גם אני עשיתי זאת." ואז אשתף אותו איך זה בשבילי כאשר אני פוגעת ברגשותיו של מישהו, בכוונה או שלא בכוונה, ואיך זה בעצם מה שפוגע ברגשותיי, כמה זה לא נעים וקשה. עבודה עם ילדים זורמת בקלות לאלה שמתרגלים את "העבודה" כמדיטציה יום-יומית.

כן. העבודה נועדה לחקור את מחשבותינו המלחיצות, כל דבר שגורם לנו לכעס, דיכאון, בלבול, עצב וכו' – כל מצב תודעתי שהוא הופכי לשלווה. אני אוהבת את ה"עבודה" משולבת עם שיטת 12 הצעדים, מפגשי אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), נרקומנים אנונימיים (NA). אנחנו משתמשים באלה באופן קבוע ב.TURNAROUD HOUSE

נעשו כמה, עם תוצאות מעולות. יש מחקר אחד שמתקיים כרגע בזימבבואה עם אנשים שמתמודדים עם הסטיגמה שיש להם על עצמם בגלל מחלת האיידס. התוצאות היו מדהימות: 70%-80% שיפור, שהחזיק מעמד שבוע ואפילו (בניגוד לשיטות אחרות, כך אמרו לי) המשיך להשתפר 3 חודשים אח"כ. שיטות להורדת מתח הרבה פעמים נראות יעילות בהתחלה אך לאחר 3 חודשים, כאשר נבדקות שוב רמות המתח, שיעורי ההצלחה ירודים. הם מוצאים את ההיפך עם העבודה: שיעורי ההצלחה רק ממשיכים לעלות.

כן, והאנשים שעברו את ההכשרה שלנו משרתים את הארגונים הללו. אני מציעה שכל אחד שמתעניין בחופש מהתמכרות יקרא את "אהבתך נחוצה לי – האם זאת האמת?", ו"לאהוב את מה שיש". סבל הוא אופציונלי. אני אוהבת שזה נהיה ברור כשמש כשהעבודה נכנסת לחיינו באופן אקטיבי.