מחלת הסרטן

מחלת הסרטן
דו-שיח בין ביירון קייטי לבין אישה חולה בסרטן, שנערך באוניברסיטת ת"א בעת ביקורה של קייטי בארץ, ב-29-30.6.07.
 
מישהי (שעלתה על הבמה): אני כועסת/מתוסכלת ממחלת הסרטן שהתגלתה בתוכי.
קייטי: לפני שאמרו לך שיש לך סרטן, האם כעסת על הסרטן?
- לא.
- הפכת למאמינה בזה, ואז מגיע מתח. לפני כן לא היה מתח, לא היה פחד.
- אני כועסת, מאוכזבת ממחלת הסרטן שהתגלתה בגופי.
- גוף? תחליפי ב'mind' ותראי אם זה אמיתי.
- אני כועסת על מחלת הסרטן שהתגלתה במחשבתי.
- האם אין זה מה שקרה?
- כן.
- יש לך סרטן. האם זה נכון?
- כן.
- האם את יודעת בוודאות שזו האמת ברגע זה?
- כן.
- ואיך את מגיבה למחשבה "יש לי סרטן"?
- בחוסר אונים.
- מה ההרגשה "יש לי סרטן" וההרגשות האחרות תוקפות בגוף? איפה?
- איפה.
- עצמי עינייך. תרגישי "יש לי סרטן". על כמה מגופך התחושה משתלטת?
- על כל הגוף.
- את מרגישה חסרת אונים. ומה קורה בחייך כשאת מאמינה למחשבה "יש לי סרטן"? בחיי היום-יום שלך, כשאת בביתך לבד, מה קורה? איך את מגיבה?
- בהתחלה זה מה שהרגשתי, שזה משתלט עלי, ואז החלטתי שאני מתחילה לעבוד על עצמי, שאני אצא מזה. עשיתי כבר דרך ארוכה בחיים, והבנתי שאולי זה קטן עלי אחרי כל המכשולים.
- כשאת מאמינה שאת יכולה להתמודד עם זה או לא, שמת לב שאת כבר מתמודדת עם זה?
- ברור לי שאני בתהליך, אבל הרגשות משתלטים על השכל. קשה לי לשלוט במחשבות.
- כן. אז עצמי עינייך. דמייני אותך בביתך, חיה את אותם חיים, רק בלי המחשבה "יש לי סרטן". דמייני עצמך היום, מי תהיי ללא המחשבה הזו?
- זו שהייתי קודם.
- אז זה מי שאת. אַתְּ ההוכחה. תראי אותך חיה אותם חיים רק ללא אותה מחשבה.
- בלתי אפשרי.
- תהפכי בבקשה את: יש לי סרטן", היפוך 1: אין לי סרטן.
אולי תחשבי: למחשבה שלי יש סרטן. הגוף שלך לא יודע שיש לו סרטן. זה המיינד שלך שחושב שלגוף יש סרטן. גוף לא חושב, לא מרגיש, לא טועם ולא מריח. המיינד משליך זאת על הגוף. ובגלל שאת מאמינה בזה זה עושה זאת אמיתי. הופך עבורך למציאותי. אני לא אומרת שבעולם חלום זה אין לך סרטן – כשהטלפון יצלצל וזה מישהו שאת ממש אוהבת ואת צוחקת, ברגע זה, האם יש לך סרטן?
- יכול להיות שיש אבל אז אני לא עסוקה בו.
- את לא חושבת על זה בכלל, זה בדיוק כפי שזה היה לפני שבישרו זאת הרופאים.
- אבל חיי השתנו.
- כן. החשיבה שלך השתנתה.
- אם הרופא שלי היה אומר לי "קייטי, יש לך סרטן", הייתי חושבת "הבן אדם המסכן הזה בטח טרוד מאוד". הגוף עושה מה שהוא עושה, שמתם לב? הרופאים עושים מה שהם עושים, הגוף עושה את מה שהוא עושה. ככה הוא ממשיך להזדהות כגוף.
- בגלל שהמחלה שיבשה את חיי אני מרגישה שאיבדתי את האנרגיה.
- המחלה. תחליפי את המילה "מחלה" במילה "מחשבה" – החשיבה שיבשה את חיי ובגללה אני מרגישה שחיי איבדו את האנרגיה להמשיך. האם זה מה שבאמת קרה? המחשבות שלך על הסרטן?
- אם אני לא אעסוק בהן זה כאילו שאני מתעלמת ממשהו שקיים.
- אם הרופא שלי היה אומר שיש לי סרטן, הוא פשוט עושה את מה שהוא עושה. האחריות שלי היא לחיות חיים שמחים, הרופא שלי עובד עם הגוף שלי – הוא למד רפואה, אני לא. התפקיד שלי זה לעבוד עם המחשבות שלי.
- אני מרגישה שעלי לקחת אחריות על גופי.

- או קיי, נמשיך. מה היית רוצה?
- הייתי רוצה שהמחלה תיעלם.
- האם זה נכון?
- כן.
- האם את יודעת בוודאות שאת רוצה שהמחלה תיעלם?
- לחלוטין.
- איך את פועלת כשאת מאמינה למחשבה הזו, והרופא אומר שיש לך סרטן?
- לקחתי אחריות על הגוף שלי, ואני מנסה לטפל בו בדרך הטובה ביותר.
- אני שומעת שאת עדיין מפוחדת, הרי שאת לוקחת אחריות על הגוף. דברים נפלאים נרגעים מהפחד לפעמים. אני שואלת לגבי השלכות מלחיצות של מחשבה זו – איזו תגובה מלחיצה את מגיבה למחשבות האלו?
- יש לי פתיל קצר.
- ואז?
- אני מרגישה שאני קצת מגיבה ביתר-רגשנות למצבים עם הילדים והמשפחה.
- מי היית ללא המחשבה הזו? עצמי עינייך ודמייני את חייך בדיוק כפי שאת חיה אותם, רק ללא המחשבה הזו?
- אני מרגישה שהחיים שלי הגיעו בדיוק למקום שרציתי להגיע, היה לי טוב שם.
- התבונני בעצמך חיה ללא מחשבה זו, חיה את החיים אחרי שהרופא אמר לך שאת חולה בסרטן, אותם חיים רק ללא המחשבה "אני רוצה שהסרטן יעזוב".
- קצת יותר רגועים.
- קראי שוב את המחשבה שכתבת.
- המחלה שיבשה את חיי. בגללה אני מרגישה איבוד אנרגיה.
- אז איבדת את האנרגיה להמשיך, האם זו האמת?
- כנראה שלא.
- הפכי "איבדתי את האנרגיה להמשיך".
- מצאתי את האנרגיה להמשיך.
- כן. מעולם לא איבדת אותה! את המשכת, אבל המיינד שלך אומר לך שאת לא יכולה להמשיך ואת מאמינה לו, והמציאות היא שאת ממשיכה. תביני כמה כח יש למחשבה. את ממשיכה וממשיכה, המחשבה אומרת לך שאת לא יכולה להמשיך, אבל המציאות מראה שאת ממשיכה! אבל את מאמינה למחשבה על המציאות ומפספסת את המציאות עצמה. היתה לך שורה בה כתבת שאת צריכה שהסרטן יעזוב.
- כתבתי שהמחלה תעזוב אותי.
- על הסרטן להיעלם. האם זה נכון? את יכולה בוודאות לדעת שעל הסרטן להיעלם? אני הבחנתי שהסרטן בא מולְךָ. עושה מה שעושה. לכל אחד יש זכות לחיות.
- אבל למה אצלי?
- זה עושה מה שזה עושה, זה חי איפה שזה חי, בדיוק כמוך. איך אני יודעת שזו האמת? כי ככה זה. "על הסרטן להיעלם". כיצד את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה זו, והרופא אומר שיש לך סרטן? אני מחפשת מחשבות מלחיצות. אני רוצה להתבונן בפחד שלך ובמחשבות המלחיצות, כדי שהן לא יהיו יותר נחבאות ממך.
- אני מפחדת שהמחלה תגרום לי סבל פיזי שלא אעמוד בו, שאהיה תלויה באחרים, שהילדים שלי...
- אלה דימויים שאת רואה, זה איך שהמיינד עובד. את חושבת את המחשבות ורואה דימוי, כך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שעל הסרטן לעזוב. הדימויים האלו הם קונספטים שבהם המיינד מחזיק, הוא מחזיק באמונה הזו כפי שהיא. מי היית ללא המחשבה "על הסרטן לעזוב"?
- יותר רגועה, סדרי עדיפויות בחיים ישתנו.
- כן. והפוקוס שלך! הפוקוס שלך יהיה פנוי לחיים ולטפל בעצמך!. "על הסרטן לעזוב" – הפכי זאת: אני צריכה לעזוב את הסרטן.
המיינד חושב "סרטן! סרטן! סרטן!". את במלחמה עם מה שיש. לכל דבר יש חיים לחיות, אפילו לסרטן. הוא לא אויב, הוא חלק מהחיים. לא צריך לאהוב אותו. תרגישי מה קורה לך בגוף כשאת חושבת "על הסרטן לעזוב" והוא לא עוזב. מה קורה לך בגוף, מה את מרגישה?
- אני מתכווצת.
- ואת מרגישה את הלחץ?
- כן.
- קשה מאוד להיות בריאה כשאת חיה כך.
- אני מעולם לא הייתי חולה, בחיים לא היתה לי שפעת.
- הגיע הזמן. ועד כמה שידוע לך ברגע הזה אין לך סרטן. את לא עברת בדיקה או צילום בעשר הדקות האחרונות. אבל האמונה במחשבה שיש לך סרטן, והתגובות כשאת חושבת את המחשבה הזו, מה מכאיב יותר: המחשבה הזו או הסרטן.
- סרטן זו מחלה לא כואבת.
- אז המחשבה שלך היא מחלה מאוד כואבת. הביקור במחלקה הוא לא בעיה. המחשבות שלך אודות הביקור במחלקה – הן הבעיה. מה את חושבת בדרך למחלקה?
- בדרך כלל מקווה שיהיה יותר טוב.
- זה היה הופך את הנסיעה לנסיעה טובה. תקווה בוראת עתיד. זה לא נכון או לא נכון, זה נותן לך עתיד שעדיין לא נמצא כאן, והמיינד מילא את העתיד הזה במה שהוא חושב שהוא רוצה. אילו מחשבות מלחיצות יש לך בדרך למחלקה?
- שתהיה שם החלטה שאני צריכה לקבל טיפול לא נעים.
- אז בואי נגיד שאת בדרך למחלקה ואת חושבת "ייתנו לי טיפול כואב". מדוע את מפחדת ממנו?
- מפחדת לאבד שליטה על גופי.
- אז את בדרך למחלקה ואת חושבת "ייתנו לי טיפול ולא תהיה לי שליטה על גופי", מה קורה כשאת חושבת כך?
- חולשה פנימית.
- ופחד?
- מלווה בפחד.
- כן. מי תהיי בדרך לטיפול ללא מחשבה זו?
- יותר חזקה.
- כן. מישהי שתיהנה מהנסיעה! אז הולכים למחלקה, זו לא הבעיה. הבעיה היא רק המחשבות שאת מאמינה בהן, בדרך למחלקה. חוץ מזה זה יום נפלא, זה טיול נהדר. מה עוד כתבת?
- מה הייתי רוצה/צריכה שיהיה כדי שחיי יהיו מאושרים. כתבתי שהמחלה תיעלם ושיחזרו לי הכוחות.
- הבא.
- מה שאני חושבת על המחלה, שזה לא פייר, שהמחלה נבזית.
- את שופטת את הסרטן כאילו לו אין חיים. זה חלק ממני. יש לו את החיים שלו. זה דבר אחד שלסרטן יהיו חיים משלו. אבל החיים של המיינד שלך יכולים להיות הרבה יותר מפוחדים מהסרטן. תתמודדי עם המחשבות שלך והכול יהיה יותר קל.
- קל להגיד.
- יש כאן אתנו כאלו שעברו זאת. אבל אנחנו עובדים עם המחשבות שלנו. בדרך למחלקה, הסרטן לא היה הבעיה שלך: מחשבותייך על הסרטן היו הבעיה שלך. הסרטן פשוט הצטרף לנסיעה. בואי נתבונן בבא.
- שאלה אחרונה: מה אינכם רוצים לחוות שוב? הרגשת חידלון.
- תארי מה זה חידלון עבורך.
- אני מפחדת לעזוב את החיים האלה כל כך מוקדם.
- מה הכי גרוע שיכול לקרות כשתעזבי את החיים? ממה את פוחדת?
- שהמשפחה שלי תיפגע.
- אז המשפחה שלך תיפגע. המשפחה שלך תיפגע אם תמותי. האם אי פעם ראית את המשפחה שלך נפגעת?
- לא עם מוות כזה.
- אז הם חווים מה שאת פוחדת, והם תמיד שורדים.
- הם כנראה יותר חזקים ממה שאני חושבת.
- ממה עוד את מפחדת שעשוי לקרות אם תמותי?
- פוחדת לסבול.
- אז יש לך סרטן ויש לך מחשבה שאת עתידה לסבול מהסרטן.
- זה חלק מהמחלה.
- אז את עתידה לסבול. האם את יכולה בוודאות לדעת שזו האמת? ומה קורה כשאת חושבת את המחשבה שאת עתידה לסבול?
- פחד שאהיה חסרת אונים ולא אוכל לעזור לעצמי.
- את רואה דימויים כאלה?
- פחות או יותר.
- הדימויים האלה הם מה שאת חווה ומרגישה, אבל זה לא הסרטן. כשאת חושבת "אני עתידה לסבול מהסרטן בעתיד", המיינד מיד מבצע את תפקידו להציג לך הוכחות שאכן זה כך: מחשבות ודימויים, ואז את חווה את זה כמציאותי.
- איך אפשר לחוות אחרת?
- כשהדימויים והמחשבות הללו עולים את מתבוננת בסרט וזה הדבר שאת מפחדת ממנו. זה לא אמיתי, זה סרט. את מתבוננת בזה. הסרטן לא מכאיב לך בכלל – באמת במציאות את מטפלת בעצמך טוב מאוד, אבל את מאמינה למחשבות שלך כאילו העתיד קורה עכשיו. אז אני מציעה לך לחכות עד שתסבלי באמת. לדעת את ההבדל בין מה שמציאותי לבין מה שלא. של מי העסק מה את עושה?
- שלי.
- ושל מי העסק מה עושה הסרטן?
- שלו ושלי.
- זה העסק שלו!
- אבל הוא חי בתוכי.
- זה העסק שלו. טפלי בענייניך, טפלי בגוף ובסבל (במיינד שלך), תעשי כל מה שצריך על מנת לטפל בסרטן באופן אינטליגנטי, ואז הסרטן יחיה או ימות, בדיוק כמוך, כמו הפרח הזה, כמו הכול, כמו המחשבות שבאות והולכות, כך הכול קורה. תיהני מהחיים, תאפשרי לסרטן לבוא או ללכת, כי זה מה שהוא יעשה, והסרטן יחיה או ימות, כמו הכול. אך במשך התהליך הייתי חוקרת כל מחשבה מלחיצה שמתווכחת עם המציאות. ואם תעשי כך, יכולים להיות לך חיים יפים.
- אחד הדברים שמאוד התפלאתי על עצמי הוא, שלקחתי את עמדת הכעס על עצמי.
- לפעמים הסרטן מחוץ לשליטתנו, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים.
- הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי, נלחמת במשהו שהוא חזק בהרבה ממני.
- כשאנחנו במלחמה עם איזשהו דבר אנחנו מפסידים, זה עולה לנו בחיינו. בחיים שלי חוויתי התמודדות עם עיוורון, סרטן, חוסר יכולת ללכת, ואף פעם לא נלחמתי בזה. זה כמו הפרח הזה, זה כאילו שאנחנו נגיד: פרח מקסים, אבל קטן מדי. נחזיק בו ונאמר "היה יותר טוב אם היית נפתח. מה קורה לך, תסתכל, איך האחר פתוח?". זה נפתח כשזה נפתח! לכל אחד יש את החיים המושלמים שלו בכל רגע נתון! הוא פשוט מה שהוא, וכך הוא יפה! ואם נאמר שהוא קטן, שהוא צריך להיפתח, אנו פשוט נלחמים במה שיש. כל עוד אני מאמינה למחשבות השליליות שלי על מה שיש, אני מפספסת את החיים. אני מזמינה אותך לחקור כל מחשבה שלילית או מפוחדת שאת חווה. מה שנפלא בסרטן שהוא מביא אותנו לעצמנו.
- זה מפנה זמן לעצמנו.
- פסק זמן. בואי נבדוק מה אמיתי. אם אני רואה אויב, אני מטורפת. זה מראה לי שהגיע הזמן לחקור את מחשבתי לגבי המציאות. אמרת שאת חוששת להיות תלויה במשפחה שלך. יש לך בן/בת? אם להם היה סרטן והיית מטפלת בהם, האם היית מרגישה שזה עול?
- לא.
- למה את חושבת שהם יראו עול לטפל בך? הם פחות אוהבים אותך? אולי זה לא עול, אולי זו הנאה? זו יכולה להיות המתנה שאת נותנת, ולא רק להם, אלא גם לעצמך. לפעמים אני לא יכולה ללכת ואז נכדי דוחפים אותי בכסא גלגלים. בעלייה הם לא יכולים. איזה כיף. היקום תמיד ידידותי. אני לא מאמינה למחשבות המלחיצות שלי. אני גם הוכחתי את זה.
 
דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, כלת פרס יהודה עמיחי לשירה. ספר שיריה איפה פגשת את הסרטן (כרמל, 2005) עוסק בהתמודדותה עם מחלת הסרטן. ספר פרוזה המתאר את התמודדותה – תוצאה חיובית – מוכן לדפוס. עוד על דורית ויסמן אפשר לקרוא באתר האינטרנט מקום לשירה.

Share by: