פתח למחשבה
דף הבית
לוח אירועים
על השיטה
מי אנחנו?
קהילה
צור קשר- 7 מתנות חינם
בלוג
מערכות יחסים
מפגשים אישיים
קבוצות לימוד ותרגול
טיפול זוגי
הכשרת מאמנים ומטפלים
 כסף ועבודה
כיצד להתמודד עם דימוי עצמי נמוך וביטחון עצמי נמוך
הורים  וילדים
פעילות לארגונים
מצא שותף לתהליך ה
הורדת דפי עבודה
תימלול אפשורים
בחזרה לרשימת המאמרים
הוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק
שאנייה בן חיים
21/11/2010


"הוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק!"

לפני 4 חודשים, שזה 4 שנים וקצת אחרי שבעלי ובני נהרגו, עברתי ימים קשים של מועקה קשה ובילבולים שלבסוף הסכמתי לבחור באהבה ובחיים והעזתי והתחתנתי עם איש מקסים.

הקשר בינינו מיוחד,עמוק ומלא אהבה

ולעיתים נראה שיש רק 4 קשיים שמלווים אותנו-

שניים חיים רק בזיכרון- בעלי ובני שנהרגו

ושניים חיים כאן על האדמה- שני ילדיו של אהובי.

החקירה הזאת היא על הקושי הגדול ביותר שאני חווה, או נכון יותר לומר, שחוויתי בחיי היום-יום שלנו עד החקירה.

נקרא לו ל. - הוא ילד בן 7 וחצי עם בעיות של היפראקטיביות, קשב וריכוז ובעיות ריגשיות

שמביאות לכך שהוא כועס ומתוסכל בקלות רבה מאוד

וכשהוא כועס ומתוסכל מהר מאוד הוא צועק, צורח, מרביץ ומעיף דברים בבית (לפעמים על הקירות ולפעמים על אנשים)

רוב הזמן אני מאמינה שהכל היה צריך להיות אחרת, שאני צריכה שיהיה לו ילד "נורמלי" ולא ילד כזה ושל. צריך להתנהג אחרת מאיך שהוא מתנהג.

הרבה פעמים אני מאמינה שאם הוא היה אחר היינו מאושרים יותר, הייתי מאושרת יותר

ואני ממש רוצה שהוא ישתנה

שהוא יפסיק להרביץ לאחותו ולנו, שהוא יפסיק לצרוח כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו, שהוא יכבד את הבקשות הבסיסיות שלנו ועוד כאלה

נראה לגיטימי, לא?

ככה גם אני חשבתי

אחת מהמחשבות שבחרתי לחקור היא "הוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק"

האם זו האמת?

כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? כן

כן? האם אני יכולה לדעת בוודאות של 100% שזה הדבר שהוא צריך, שזה מה שייעשה לו הכי טוב, שזה מה שיביא לו ריפוי, שהוא יפסיק להרביץ ולצעוק?

ממממ..... האמת שלא, אני לא יודעת את זה בוודאות

אז איך אני מגיבה כשאני חושבת את המחשבה הזאת? כשאני מאמינה במחשבה הזאת?

איך אני מגיבה כשאני חושבת שהוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק, בזמן שהוא לא מפסיק עם זה?

אני מתוסכלת!!!!! כועסת!!!! מרגישה קורבן! שונאת אותו ואת העולם שבו אני חיה עכשו, כועסת על אבא ואמא שלו שגידלו ילד כזה, שופטת את בעלי על זה שיש לו ילד כזה,

סוגרת את הלב חזק חזק, ואז קורות אחת מכמה אפשרויות:שמה חומת בטון על כל רגש אפשרי, מנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר, פוחדת ממנו, מנסה לרצות אותו, או להעלם מהסביבה

לא יכולה להרגיש קרובה אל אף אחד, בטח שלא אלי או אליו או לבעלי

שופטת שופטת שופטת אותו וקוראת לו בשמות גנאי בתוכי, במחשבותי (אגואיסט! מפלצת!)

לא רוצה אותו ולא רוצה את עצמי שם.

אם אני כן עונה לו- זה בעליונות, בהתנשאות, בכעס, בעוקצניות, בריחוק, לפעמים בצעקה.

אני לו נותנת לו מקום בעולם שלי, לא מאפשרת קרבה בינינו גם כשהוא נרגע.

"מענישה" אותו ואת עצמי בהתרחקות ובשנאה שלי

מרגישה שהלב שלי מכווץ, כואב, נשימה כבדה, מועקה, אבן בבטן ובלב

רחוקה רחוקה רחוקה מעצמי ומאיזשהו מקום של שקט ועוצמה בתוכי

מרגישה חלשה, מרגישה קורבן חסר אונים

העסק של מי זה אם הוא ימשיך לצרוח ולהרביץ? שלו או שלי?

ואוו! זה קשה..... זה ממש נראה כמו העסק שלי כי אני פה סובלת בבית שלי מההתנהגות שלו

אבל, כן זה העסק שלו, זה לא באמת בשליטתי, אני מנסה המון למצוא דרכים לטפל במצב, לדבר איתו, להסביר לו, ללכת לטיפולים ולהשתדל ליישם אותם, לעשות איתו הסכמים, לשחק איתו, להעניש אותו ו... כלום, הוא עדיין עושה את זה. כניראה שזה העסק שלו...

ומה קורה לי כשאני בעסק שלו?

קורבן סובל וחסר אונים!

מרוחקת מעצמי ומכוחות ועוצמות שיש בי. מוציאה אותי מהבית שלי (כי אני לא יכולה לחיות בבית שיש בו ילד כזה אז מנטלית אני כבר עוזבת)

אז מחשבה שמביאה כל כך הרבה סבל... למה אני ממשיכה לשמור אותה? להחזיק בה? מה אני מרוויחה ממנה?

מה זאת אומרת??? אם אני יפסיק להאמין שהוא צריך להפסיק לצעוק ולהרביץ אז שום דבר לעולם לא ישתנה! אני חייבת להאמין שזה צריך להיות אחרת בשביל שהמצב ישתנה! לטובת כולנו! זה לא רק אני! זה גם אחותו וכולם! זה בכלל לטובתו שאני ימשיך לחשוב ככה! אם לא נאמין שהוא צריך להשתנות הוא לעולם לא ישתנה, והרי גם הוא סובל מזה! כשהוא מתנהג כך הוא סובל וגם בגלל זה זה אין לו חברים! זה לטובתו שהוא יפסיק עם זה!

אה אה.... וזה עוזר? כשאני מאמינה במחשבה הזאת הוא משתנה? משהו משתפר?

האמת שלא.... אבל אם אני ימשיך להאמין בזה ולנסות אולי אז זה יעזור...!

ומה באמת קורה לי כשאני מאמינה במחשבה הזאת?

סבל. החלשות. קורבנות, לב נסגר, איבוד כוחות, איבוד הבית שבתוכי, עוזבת את עצמי (כל כולי בעסק שלו ובמה הוא צריך לעשות) מאבדת אותי ומרוחקת ממני וממנו.

ומהמקום הזה, של כל מה שתארתי עכשו? יש יותר סיכויים או פחות סיכויים לריפוי, לשינוי, לפתיחה אל משהו חדש?

הרבה פחות סיכויים.....

אז האם זו האמת שאם אמשיך להאמין בזה שהוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק זה מה שיעשה את השינוי?

כניראה שלא.... כי כשאני עם המחשבה הזאת אני ממש לא בן-אדם שמעורר השראה לעצמי או לאחרים לאיזושהי תהפוכה אמיתית.

וגם לא נראה לי ששינוי מהסוג הזה יכול באמת לקרות מתוך ריחוק ולב סגור......

אז מי אני אהייה בלי המחשבה הזאת?

בכלל לא מצליחהלראות את עצמי בלעדיה! איזו הזדהות מוחלטת!

אז אולי יש עוד רווח? יש עוד משהו שאני מרוויחה מלחשוב שהוא צריך להרביץ ולצעוק?

כן... אני היודעת! אני יודעת מה צריך ומה לא צריך להיות פה בעולם הזה, יש סדר, יש שליטה, יש וודאות. גם אם כרגע הדברים לא מסתדרים בצורה הזאת לפחות אני יודעת מה צריך להיות

כלומר- אם כרגע אני לא מאושרת- אני יודעת שאם הדבר הזה ישתנה אז יהיה טוב!

כלומר... האשליה שאני יודעת איך "לפתור" את חוסר סביעות הרצון האשליה שיש משהו בחוץ- שאם רק הוא ישתנה יהיה טוב- יש פיתרון לחוסר האושר!

כן בידיוק... האשליה הזאת

ואני יכולה לראות שזו אשליה? שזה לא באמת פותר דברים, או מסדר משהו? שזה לא באמת עושה לי טוב?

כן. יכולה לראות

ועוד רווח יש! כשאני שונאת, מתנגדת, דוחה ומרחיקה התנהגות אלימה ממני

אני יותר טובה, יותר מוצלחת, אני זו שיודעת לשלוט בעצמה- אני טובה והוא רע

וגם זה עוזר לי לא לפגוש בשום אופן איזו אלימות שקיימת בתוכי

כשאני דוחה ומרחיקה אותו בעזרת המחשבה הזאת אני דוחה ומרחיקה אפשרות קבלה של אלימות בעולם הזה ובי.

ומה קורה בלי המחשבה הזאת? ש"הוא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק"

ממממ..... עכשו אני יכולה לראות את זה יותר טוב

אני אוכל לאהוב אותו כמו שהוא...

זה מפחיד!

(הינה חזרה המחשבה שאם אקבל אותו כמו שהוא לא יהיה סיכוי לשינוי ותמיד זה ישאר ככה, אני מניחה אותה בצד, וחוזרת להתבונן מי אני בלי)

בלי המחשבה אני רואה אותו צועק, צורח ומרביץ ולא עסוקה באיך לעשות שזה יגמר, אז יש לי פניות לראות אותו

לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו שהיא כל כך גדולה שהוא פשוט לא מצליח למצוא שום דרך אחרת לבטא אותה.

אני יכולה לחוש כמה זה בטח כואב לכעוס כל כך הרבה וכמה זה קשה לא להצליח לבטא את זה במילים בצורה "נורמלית"

אני יכולה לדמיין כמה בושה ותחושת כישלון עשויה לעלות אחרי שפגעת באנשים סביבך, כל כך קשה שממש בלתי אפשרי להגיד למישהו סליחה, גם אם היית רוצה להתנצל.

וכמה קשה להאמין שמישהו יאהב אותך ככה...

וכמה כואב להרגיש כל כך לא אהוב ורצוי בעולם

אני יכולה לחוש חמלה

אני יכולה לראות שאין לו כרגע ברירה, אם הוא היה יודע איך להתנהג אחרת כשהוא כועס או מתוסכל, אם הוא היה יודע לכעוס פחות, הוא בטח כבר מזמן היה עושה את זה, אבל זה הדרך שהוא יודע כרגע

אני יכולה לראות שמתחת לכל הבקשות ה"רודניות" שלו מסתתרת בקשה פשוטה- תיראו אותי, תאהבו אותי, ככה ממש כמו שאני!

אני יכולה לשמוח שאפילו שכל כך קשה לו להיות מי שהוא הוא עדיין לו ויתר

איזה ילד אמיץ! הוא לא ויתר על הסיכוי לקבל בעולם הזה מה שהוא מבקש באמת (תאהבו אותי כמו שאני ללא שום תנאי בכלל!!!!)

הוא לא ויתר על הסיכוי להרגיש לגמרי בבית בעולם הזה, איתנו, כפי שהוא בידיוק

הוא ממשיך לדרוש את זה ולבדוק את זה בכל דרך אפשרית

אני כבר מזמן הייתי מוותרת, והוא לא

אני יכולה לאהוב ולהעריך אותו על האומץ האדיר שלו

על זה שהוא לא מוותר על עצמו.

איזה ילד מדהים!

אני יכולה להרגיש את הלב שלי נפתח, ולאהוב אותו (ואותי!) כך ללא שום תנאי

שוב אני פתוחה ואוהבת ומרגישה בבית

ההתנהגות שלו כבר לא יכולה להיות זו שמוציאה אותי מהבית הפנימי שלי, בו יש אהבה אינסופית, מותר לי להמשיך להיות כזאת גם כשהוא צורח וזורק דברים!

אני יכולה להוריד מהגב את התיק הכבד של הצורך "לחנך אותו" ו"להראות לו איך צריך להתנהג" ו"ללמד אותו שככה הוא לא יקבל שום דבר בבית הזה"

ולהיות חופשייה לאהוב אותו בכל מצב (אם בא לי)

להיות חופשייה להיות אוהבת כלפי בכל מצב- שזה גם אומר שאם הוא פוגע בי אולי אני יגיב בצעקות, או בדרך פיזית בשביל שזה לא יקרה, כי אני חופשייה מלחנך ולהראות מה מותר ומה אסור, חופשייה לאהוב גם אותי, לבטא את הרגשות שלי, את הכאב שלי, כשהוא עולה.

ווואאוווווו! איזו הקלה!

מממ... ובלי המחשבה פתאום אני נזכרת שגם אני הייתי ילדה כזאת שמרביצה וצועקת על כולם כל הזמן ושבגלל זה "העיפו" אותי מ3 גנים ותיכננו לשלוח אותי לבי"ס "מיוחד" (למופרעים)

עד שהגעתי לאיזה גננת אחת מקסימה שפשוט ראתה אותי ולא היה לה שום עינין בלהעניש, רק בלאהוב המון המון, ואצלה פתאום למדתי לכתוב (בגיל 3 וחצי) ונרגעתי לגמרי. ובסוף שלחו אותי באמת לבי"ס "מיוחד" (למחוננים)

אז כן, אני יכולה לזכור ממש איך זה מרגיש.....

היפוכים?

הוא לא צריך להפסיק להרביץ ולצעוק

זה פשוט לא מה שהוא צריך. כל זמן שהוא צועק ומרביץ וממשיך לבטא את עצמו, בדרך שהוא יודע לעשות את זה כרגע.

הוא ממשיך לא לוותר על האפשרות שיאהבו אותו כמו שהוא ללא שום תנאי

הוא ממשיך להתעקש בכל דרך שיראו אותו ויקבלו אותו כמו שהו

אני ממש לא רוצה שהוא יוותר, הוא ממש לא צריך שום דבר חוץ מלהיות מי שהוא.

אני צריכה להפסיק להרביץ ולצעוק

כן!!! אני חייבת להפסיק להרביץ ולצעוק עליו בראש שלי במחשבות שלי, אני עושה את זה בכל פעם שהוא צועק ומרביץ ואני סובלת מזה, וסביר להניח שגם הוא. אני צריכה להפסיק עם זה ולהשקיע את האנרגיות שהשקעתי עד עכשו בלצעוק עליו ועל המציאות בראשי- ללקבל אותו ואת המציאות- כי זה מה שקיים וכשאני מקבל את זה, בין אם המציאות תשתנה ובין אם לא, אני יכולה להיות פתוחה, אוהבת, חופשייה ומאושרת (כשאני מאושרת)

וגם- להפסיק לצעוק על ההורים שלו בראשי- כי גם הם, כמו כל אחד אחר עושים כמיטב יכולתם כעט.

וגם- להפסיק לצעוק על עצמי במחשבות שלי, לשפוט את עצמי על כל רגע שלי איתו ועל עוד אלפי נקודות אחרות בחיי

אני יכולה להיות הרבה יותר מאושרת אם אפסיק לצעוק עלי כל הזמן... הרבה יותר מלאת אהבה...

אז מה באמת גרם לי לסבל? המכות והצעקות של ל. בבית

או המחשבה שהוא צריך להפסיק עם זה?

אין ספק שהמחשבה.

החקירה הזאת נעשתה לפני כשבועיים

והיתה עבורי הוכחה נחרצת ש"העבודה" עובדת

אני נעשיתי יותר שקטה בתוכי, מלאת ביטחון, אנרגייה ושמחה, פתאום מצאתי בי אנרגייה ואהבה לשחק ולהשתולל עם ל.

פתאום נמצאה דרך לשאול אותו ולהבין אותו כשקשה לו, פתאום נמצאו הצעות שיכותי להציע לו מה הוא יכול לעשות כשקשה לו במקום להרביץ.

פתאופ התקרבנו, קצת

פתאום לפעמים הוא מקשיב כשאני מבקשת או מציעה משהן, קצת.

ולפעמים הוא עדיין צועק ומרביץ כשקשה לו

ורוב הזמן, אני מצליחה לחזור אל החקירה הזאת ומה שגיליתי בה ולהשאר עם לב פתוח, להשאר אוהבת. להשאר בבית הפנימי היציב שלי, גם כשזה קורה

אני כבר לא מתפרקת בתוכי ומאבדת את הכוחות והאהבה שבי.

ורוב זמן, נשארת בלי המחשבה

ורוב הזמן נשארת איתי. ויש שקט ואושר בפנים שאינם תלויים באם ל. יצעק היום או לא.

מזמינה את כולכם להצטרף אל המסע הקסום הזה

לירושלמים- יתקיים ערב מבוא לקורס יסודות של "העבודה" ב24/11

פרטים באתר.

בחזרה לרשימת המאמרים
תקנון האתר
ביירון קייטי | בקרו בדף הפייסבוק שלנו | מרכז "פתח למחשבה" כתובתנו: בצלאל 8 , ר"ג (מרכז שביט). טלפון: 077-2002228 | The Work of Byron Katie
iMoon פיתוח תוכנה