פתח למחשבה
דף הבית
לוח אירועים
על השיטה
מי אנחנו?
קהילה
צור קשר- 7 מתנות חינם
בלוג
מערכות יחסים
מפגשים אישיים
קבוצות לימוד ותרגול
טיפול זוגי
הכשרת מאמנים ומטפלים
 כסף ועבודה
כיצד להתמודד עם דימוי עצמי נמוך וביטחון עצמי נמוך
הורים  וילדים
פעילות לארגונים
מצא שותף לתהליך ה
הורדת דפי עבודה
מכתבים מאסירים
בחזרה לרשימת המאמרים
מכתב מאסיר
07/04/2007

לכבוד אריק

שלום לך איש יקר,

 

אני רוצה לספר לך מספר אנקדוטות של הימים האחרונים.

 

כידוע לך הפסקתי להשתתף באופן פיזי בכינוסי הסדנא שאתה מקיים בכלא.

 

דבר ראשון חשבתי כמוך, שחבל שלא המשכתי, אך לפתע הבנתי ש"מה פתאום חבל?!" זה מה שהייתי צריך לעבור בדיוק! והראיה, שמספר מפגשים מועט עם קריאת הספר "לאהוב את מש שיש" של ביירון קייטלין ריד, הנביט אצלי שתיל של "העבודה", ואולי אפילו יותר מאצל כאלה שסיימו את כל מפגשי הסדנא. המסקנה המתבקשת היחידה האמיתית הינה, מה שקרה זאת האמת! רציתי אפילו להתנצל מראש על העובדה, קרי = "הסיפור", שהכתב שלי לא יצא ברור, ועם מחיקות כיוון שאני באגף שאין כאן כיסא ושולחן, ואני יושב על מדרגת-אבן וכותב על שלושה קרטונים, זה על זה, והנייר זז כל הזמן. אבל לא אתנצל, כי כך צריך להיות, ורק המחשבות שזה לא נוח ולא יוצא יפה מפריעות לי.

 

סיפור המאורעות כפי שהתרחשו איתי הוא כך.

 

בחדרי גר איש זקן בן 72, ישנן שתי מיטות קומותיים, והוא נדרש ע"י הקמ"ן – קצין המודיעין לעלות למיטה בקומה העליונה. במקומו, למטה נתנו את המיטה לאסיר הצעיר ממנו ב-30 שנה לפחות. אבל את הפריווילגיה הזו קיבל בזכות היותו הוא וחבריו לחדר הקודם "מלשינים" של הקמ"ן. הזקן האומלל, שאני גם דואג לכל מחסורו, קונה לו אוכל, דואג לו לבגדים ועוזר לו, הסתובב בחדר אנה ואנה ומירר ללא הפסק במילים "איך עושים לי את זה? איזו מדינה של רשעים זו מדינת ישראל, להתעלל בזקן כמוני. העצמות שלי נשברות לעלות ולרדת מקומה שנייה, ואני חולה". למותר לציין את הרגשתי וכעסי הגדול על המציאות בה אנו חיים, וניסיתי לשנות אותה ע"י כך שהתווכחתי תחילה עם מפקד האגף, ואחר עם קצין הבטחון. הם הזהירו אותי שלא להתערב במציאות, אך אני בשלי מתוך תחושת צדק-חברתי וכו'. המשכתי ואף דיברתי עם יתר האסירים על העוול. דברתי בעיקר בגנות הקמ"ן ושיטותיו למתן פריווילגיות על חשבון אסירים זקנים. והצגתי אותו באור שלילי.

 

כיוון שהמציאות חזקה ממני, נענשתי מיד על ידה, לעבור לאגף אחר. ומכיוון שגם עם המציאות הזו התווכחתי, (לא הסכמתי לעבור) קשרו אותי בארבע זוגות אזיקים למיטה בצינוק, בלי יכולת לזוז, ואפילו להשתין. כל הלילה צעקתי והתנגדתי לברזלים בידי ורגלי. והתוצאה היתה העמקת החתכים מן הברזלים של האזיקים. חוסר האונים הזה המוחשי והמיידי להתנגד למציאות (שהרי אפילו לגרד את התחת מזיעה אני לא יכול) "הקפיץ" למוחי את "העבודה" של ביירון קייטי, בשנייה הזאת פרצה מגרוני שאגה של שתי דקות בלי הפסקה. את העוצמה שקיבלתי באותו הרגע אני אני תולה בשמחה שחוויתי, והיא הייתה ביטוי של בוז לכל המחשבות שלי שגורמות לי סבל עכשיו. פשוט לגלגתי לסבל כביכול, והרגשתי שאני משוחרר לגמרי.

 

מיד, רצו אלי בבהילות הקצינים התורנים והעובדת הסוציאלית, ושאלו מה קרה. אני רוצה לציין רק, שכל אותו הלילה זעקתי, כולם שמעו ואף אחד לא בא, אבל בשאגה הזו, כולם הגיעו בבהילות משום-מה. כאשר כולם עומדים סביב מיטתי במבט חרד לשלומי, פיזרתי חיוך רחב ושליו, ואמרתי "מי בכלל קרא לכם"?

 

אני לא יודע מדוע תשובתי לא סיפקה אותם, והם, בניגוד להוראות מפקד הכלא, שאמר: "רק כשהוא ימות, תקראו לי", שחררו לי את האזיקים ונתנו לי מים, ונתנו לי להשתין ולעשן סיגריה, ואחרי רבע שעה כבלו אותי שוב בעדינות ונרדמתי פעם ראשונה!

 

הם חשבו שזעקתי מתוך כאב, אבל הזעקה האחרונה הייתה כמו להגיד; "אהה??!!! ארוך, כאשר אתה מבין פתאום משהו שלא הבנת הרבה זמן. ההבנה החזקה והעמוקה שהיתה לי כאשר קלטתי במלוא המובן, איך שאי אפשר לשנות את המציאות כאשר אני קשור, היתה כל כך חזקה אצלי באותו הרגע, שזה השפיע גם עליהם!

 

האלוהים רצה. ובמציאות קרה, שלמחרת העלו אותי לקומת המשרדים בכלא, וישבתי מול הקמ"ן. שאלתו היתה אלי: "נו, מה אתה חושב עכשיו על התפקוד שלי, ועל הדרכים שבהן אני פועל?"

עניתי לקונית: "מה שהיה, זה מה שהיה צריך להיות, ובדרך שפעלת כך צריך היה לפעול"! הוא התיישר על כיסאו, כלא מאמין למשמע אוזניו. ואמר: "אבל אתה חושב אחרת?! הרי היטחת ביקורת", כמנסה לאשש את התיאוריה שלו עלי כעל אסיר בעל חשיבה קרימינלית אנטי-ממסדית. הסברתי לו ארוכות, שאין לי יותר ויכוחים עם דרכי פעולתו, ועם המציאות בכלל, ולכן אפילו נרדמתי כאשר הפנמתי זאת. אמרתי לו שהוא יכול, אך נימתו היתה רכה לרגע, אין לי תוכניות לעורר תסיסה לא על תפקודו בכלא, ובכלל לא על המאורעות שלי בחיים. הוא הסתכל עלי בספק מאמין וספק לא, אך נימתו היתה רכה ומפויסת בכל זאת, כי חש מעבר למילים את השלווה שאפפה אותי. לכן אמר: "אינני פוגע לך בעבודה במפעלי הכלא, תחזור לאותו תפקיד, אינני פוגע לך בהשתתפותך במרכז החינוך בכלא, אך בלא עונש אי-אפשר, תעבור אגף! אך אני נותן לך את מילתי שאם תהיה בסדר, בזמן קצר, תחזור לאגף המקורי"! נפרדתי ממנו לשלום בנימה מפויסת.

 

לא יכולתי כמובן להסביר לו את "העבודה", על רגל אחת אבל שמתי לב שכאשר אצלי הדברים מאוזנים, אין מצב ש"הסביבה" לא תרגיש את זה בצורה מיידית! ותגיב עבורך במאור-פנים!

 

אריק,

 

הערך המוסף מן "העבודה" שנגלה לי (ייתכן שקייטי מדברת על-כך ואני לא שמתי לב עד כה) הוא שכאשר אתה מקבל את המציאות כפי שהיא, היא מאירה לך פנים!

 

ועל כן, אספר לך את המשך המאורעות כפי שאני חוויתי אותן.

 

בשבע וחצי השנים שאני בכלא למדתי על בשרי, שאדם לאדם זאב. אין כאן חברות אמיתית, וכל אחד דואג לעצמו ועל חשבון האחר. אם יש לך חברים, לכולם, עד האחרון שבהם, יש בך איזהו אינטרס. בשנייה שהם לא נזקקים לך, הם יפגעו בך. אפילו לצורך תענוג, ובפרט אם כבודם עולה בכך שדורסים את החלש. זאת מציאות יום-יומית מוכחת! לכל כלל, למען ההגינות, יש יוצאים מן הכלל, אבל רובם ככולם כך, כולל אותי בחלק מן המקרים.

 

כאשר אסיר כמוני מורחק מן האגף, חפציו והציוד שלו נתונים לחסדי האסירים האחרים. זה הזמן לשדוד אותו, ואין לו יכולת להשיב. אלא אם הוא גנגסטר, ועושים לו "כבוד". אינני דומה לאחד כזה אפילו במעט ואין לי מקום של כבוד בהיררכיה של הפשע בעולם התחתון. לכן חפציי המופקרים הינם מקור לא אכזב והזדמנות לביזה.

 

כאשר ירדתי ממשרדי הכלא לחצר בדרכי לאסוף את חפצי, הייתי חלש, עם סחרחורת חזקה, וידיים ורגליים זבות דם. כל דקה התיישבתי על הרצפה באפיסת כוחות. היה קשה לי לעמוד על הרגליים. חיפשתי עגלה שבה מוליכים את פחי הזבל מן האגפים, על מנת להעמיס את הציוד שלי, אך לא מצאתי. בלית בריר נכנסתי לאגף בידיים ריקות לאסוף את הציוד ולהרים אותו חלקים חלקים, מטר מטר, עד לאגף הענישה. הציוד שלי כלל שמיכות, בגדים, כלי אוכל, טלוויזיה, די.וי.די, מאוורר, גיטרה ושמונה תיקים גדולים, בהם ספרים וחפצים שונים. אותם הייתי צריך לפרום מהקשירות על המיטה והקירות. ובמצב שלא יכולתי לעמוד על רגלי, לא ידעתי כיצד אני עושה זאת.

 

מצב רוחי היה שליו וטוב מאין כמוהו, כיוון שזה עתה ירדתי מן השיחה המפויסת עם הקמ"ן, ואמרתי לעצמי שאין לי מה להתווכח עם המציאות יהיה מה שיהיה, זה הטוב וזה הנכון. פתחתי את הדלת השנייה בכניסתי לאגף, והנה להפתעתי הרבה, עומדת עגלה גדולה עמוסה לתפארת עם כל הציוד שלי, מוכנה ומזומנה למסע לאגף הענישה. מיד רצו אלי כמה אסירים וכל אחד נתן לי הסבר איך פירק כל פרט בעדינות ועטף והעמיס אותו לבל יישבר ויתקלקל.

 

נשענתי על העגלה, חייכתי חיוך גדול, והם, האסירים סביבי על הציוד, נשמעו לי כמנגינה גדולה ונעימה. המציאות שרה לי את שירה המפויס והמתוק! אני מאמין שההשלמה שלי עם מה שקורה, היא היא שהשפיעה על כל הסביבה שקשורה בחיים שלי באותן שעות, לקום ולפעול ולהיטיב עמי!

 

אינני יודע אם מישהו "בחוץ" יכול להבין את גודל המעמד, ואת אפסיות הסיכוי שהתרחשות כזו תתקיים במציאות. דחפתי את העגלה עם הציוד המאורגן, דרך חצרות ומסדרונות אפלים, עד לאגף החדש.

 

באשר לביזת הציוד, אם באגף הקודם כך, קל וחומר באגף החדש. מאכלסים אותו ערבים פלסטינים שבאו מן השטחים, והפלסטינים שולטים כאן בכול. מחלוקת האוכל, זמני הטלפונים, ועד הליכה במסדרון ובחצר. היהודים כאן צועדים על בהונות ומדברים "בקול-נמוך". מן הסיפורים שהגיעו לאוזני היה שהיהודים נבזזו בכל דרך אפשרית, למן הקבלה לאגף, הם באים חמישה-שישה ופשוט לוקחים את התיקים של האומלל ומפזרים אותם בין החדרים שלהם. פורצים את הארונות ובוזזים. פעם אחת נכנסו לחדר של יהודים, ולקחו את הארון על תכולתו לחדרם ושם בזזו אותו.

 

איך שהכנסתי את העגלה עם הציוד שלי לאגף, עטו עלי חמישה או שישה ערבים, וכל אחד שם יד על תיק אחר. לריב איתם פיזית כמובן שלא היה לי כוח, אך היתה לי שלווה שהניבה עוצמה אדירה, ובקול שליו ובוטח אמרתי: "אף אחד שלא ישים את ידו על הציוד שלי", הם הופתעו מן הבטחון שלי, ואמרו שרק רוצים לעזור. אמרתי שוב מתוך קבלת המציאות: "אתם משקרים, אתם רוצים לקחת את התיקים שלי, לפזר אותם בחדריכם, ולבזוז"! הצורה הישירה והשקטה שבה אמרתי את הדברים, בלי לייפות אותם, עשתה רושם עז עליהם. אחרי שהאשמתי אותם מפורשות ברצונם לגנוב לי את הציוד, אבל דברי נאמרו בהחלטיות שבאה מקבלת המציאות כפי שהיא שלכן גם לא התרגשתי כלל.

 

להפתעתי, ניגש אלי השיח שלהם, איש עם זקן, הוא נגע בזקנו ונשבע לי, שאם מישהו מהם יפתח את אחד התיקים, והדגיש שהנה הוא מדבר מול כולם ואל כולם, ועל דיברתו ועל כבודו, הוא לא יחיה עד הלילה. מיד, כולם התכווצו, הרכינו ראש. הוא נתן להם הוראה לסדר לי את הציוד בזהירות ליד משרד הסמל, תפח על שכמי ואמר, בוא, אתה נראה לא כל כך טוב ואם תצטרך משהו תבוא אלי.

 

לחצתי את ידו, והרגשתי איך שהשלווה שלי מגינה עלי! כמובן שיכולתי להסתובב חופשי באגף לאחר הכניסה המרשימה הזאת בלי לדאוג לציוד, ולחפש חדר. אך בינתיים האגף הוא מדינה בפני עצמה בתוך הכלא, והשלטונות מתקשרים עם מנהיגיהם על מנת לפתור בעיות יומיום.

 

כיום, בכל מצב לחץ שלי מולם, אני חוקר כל מחשבה שעולה בי האם הם, שנחשבים אויבי, באמת רוצים ברעתי, ולא אחת זה לא! בכל אופן התחושה שלי היא העדר פחד בקרבם כאשר אני רואה את תחושת הטרור על פניהם של האסירים היהודים.

 

"העבודה" בהחלט נתנה לי יתרון!

 

אריק,

 

כתבתי את הדברים בתמצית, למרות הפירוט, ויש עוד, ואולי יהיה לי כוח בהמשך. אם דברי יעזרו למישהו, אפילו שחי בסיר לחץ ביחד עם אויביו המושבעים, לחיות בלי סבל, אשמח לדעת זאת. כרגיל אתה יכול לפרסם הכול, כי הכול לטובה! ד"ש לקייטי ולקרן.

 

בחזרה לרשימת המאמרים
תקנון האתר
ביירון קייטי | בקרו בדף הפייסבוק שלנו | מרכז "פתח למחשבה" כתובתנו: בצלאל 8 , ר"ג (מרכז שביט). טלפון: 077-2002228 | The Work of Byron Katie
iMoon פיתוח תוכנה