אני רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות

התינוקת שלי (הודיה) כבר בת 7 חודשים וצמודה אלי מאוד. היא לרוב לא מוכנה להיות עם אף אחד אחר מלבדי – והיא הרבה על הידיים. חברה שלי אומרת בצחוק שילדתי "סיכת ביטחון", לא יורדת מאמא.

אבל מה לעשות שאמא צריכה לפעמים ללכת. אמנם לא הרבה, אבל יש פעמים כאלו. וכשזה קורה, מתחיל בכי וצרחות קורעי לב. השבוע, הייתי צריכה ללכת לשלוש שעות ולא יכולתי לקחת אותה איתי. שמתי אותה אצל חברה טובה שלי, כדי שהיא תהיה במקום מוכר ועם אישה מוכרת. הכל היה טוב ויפה....עד שיצאתי מהדלת. אז התחיל הבכי...

כשחזרתי, חברה שלי נראתה מותשת לחלוטין. הסתבר שכל זמן שהודיה הייתה בבית היא זחלה לכיוון הדלת וצרחה, לא רצתה לאכול, לא רצתה לשתות...ולכן רוב הזמן חברתי הטובה טיילה איתה בעגלה בחוץ בשיא החום – כי רק כך הודיה הייתה בשקט.

אין ספק, הודיה יודעת להבהיר בצורה מדויקת לכל הסובבים מה היא רוצה וזקוקה גם מבלי לדבר. תינוקת עוצמתית!! אך עדיין הייתי רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות, שלא תעשה לי בעיות של צרחות ובעיות מצפון. שהיא תהיה תינוקת קצת יותר נוחה בהקשר הזה...

ותאמינו לי, דיבתי עם הודיה הרבה בנושא, והיא אפילו חייכה אלי. אבל עדיין שאני נותנת אותה אפילו למספר דקות לאדם אחר היא צורחת. ומכאן אני מבינה שאין לי יכולת לשנות אותה, אז כל מה שנותר לי זה לחקור....

ועוד דבר קטן לפני שמתחילים, אחד הנושאים החזקים עבורי שעלו בחקירה זה עניין העסקים. ראיתי כמה קשה לי להפריד עסקים שמדובר בתינוקת שלי , שהיא בתחושה שלי חלק ממני. לא יכולתי לדמיין מצב שבו לתינוקת יש עסק משלה..

אני רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות.

האם זאת האמת? כן.

האם זאת בוודאות האמת? כן, זה מה שאני רוצה, שהיא תלך לאנשים יותר בקלות. ואני רוצה את זה עכשיו!

ואיך אני מגיבה שאני מאמינה למחשבה? אני עצובה, ומתוסכלת. אני מתחילה עם ה"למה"..."למה לא יכולה להיות לי תינוקת נוחה???" "למה היא לא יכולה להיות כמו שאר התינוקות?" "למה היא לא יכולה להיות כמו אחיה הבינוני שהלך לכל אחד בלי בעיות?" "למה", ו"למה" ו"למה" ו"למה"...אני עייפה. אני מרגישה קורבן. אני מרגישה שבגללה צריכים להיות לי בעיות מצפון. שאילו רק היא הייתה ילדה נוחה הייתי יכולה ללכת בקלות למקומות אחרים בלעדיה. וזה כמובן היה הופך אותי לאמא רגועה וטובה יותר. ורק בגלל שהיא כזאת קשורה, ועושה מניפולאציות עלי, אני לא יכולה ליהנות משום דבר ומרגישה שהיא רובצת לי על המצפון, ואז אני חוזרת עם מטען ואז אני אמא לא כל כך טובה.

ברגע זה, אני מרגישה שההתנהגות הזאת שלה ממש מכעיסה אותי!. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב למה לא כדאי ללדת ילדים..שהם הורסים את החיים, שאין לי חיים משלי, שכל דבר תלוי בהם, שכל פעם שנולד ילד החיים של בhold לשנה שלמה (לפחות). ואז עולות בי מחשבות כמו: למה עשיתי את זה?? מה עבר עלי? אני מתה על התינוקת שלי ואוהבת אותה מאוד מאוד! אבל מה איתי! מה, אני חייבת לחיות ככה שנה שלמה??! עם בעיות מצפון??!

עולים לי גם קולות של חברות שלי שלא עזבו את התינוק שלהם אף פעם במשך שנתיים. יש לי חברות עצמאיות שעובדות, ומעבירות סדנאות כאלו ואחרות ותמיד התינוקות היו איתם והם הניקו כל הזמן. ויש לי חברות אחרות שבכלל לא עבדו עד שהילד היה בן שנתיים/שלוש והפסיק להיות צמוד אליהם. הקולות האלו, -שזה לא טבעי שאמא תעזוב את הילדים שלה אצל אחרים...גם לא לשלוש שעות...ושהן מבינות למה התינוקת צורחת...כל אלו בכלל גורמים לי להרגיש שאני האמא הגרועה בעולם. מה אני עושה לילדה שלי?? איך אני נוטשת אותה? מה יהיה עליה? איזה תסבוכים פסיכולוגיים אני יוצרת אצלה? יש לי תחושות אשם כבדות. אני מרגישה אנוכית מאוד, אגואיסטית. אני אמא ששמה את עצמי לפני התינוקת. איזה מן אמא אני? וכן אני יודעת את מה שכולם אומרים "שכל שאמא טובה, היא אמא שקודם כל דואגת לעצמה", אבל כרגע זה לא עוזר...אני מרגישה אשמה גדולה.

אז בעסק של מי אני שאני מאמינה למחשבה שאני רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות? הרצון שלי הוא שלי...אבל למי יש את השליטה ללכת בקלות או לא ללכת בקלות לאנשים? להודיה...ומה יקרה אם אני יהיה רק בעסק שלי ולא בעסק שלה....אני מוצפת פחדים, אני לא מוכנה להיות בעסק שלי....כי מה זה יגיד...שאני אנטוש אותה???? שהיא עכשיו תצרח כל הזמן ואני אגיד "זה העסק שלה" "זה העסק שלה"??? זה לא נשמע לי נדיב במיוחד. אני מפחדת שאם אהיה בעסק שלי אני פשוט אתן אותה לאחרים בקלות ולא יהיה איכפת לי ממנה.

אבל בכל זאת....ננסה...."שלוש ארבע ו...." ...מה קורה אם אני רק בעסק שלי. לי יש את הרצונות שלי ואני יכולה לשנות אותם...ולה יש את השליטה אם ללכת או לא ללכת בקלות לאנשים אחרים. אז אם אני בעסק שלי...אז אני קודם כל יותר רגועה, אני נושמת. אני רואה ילדה שמאוד יודעת מה שהיא רוצה. מאוד בהירה וברורה, גם בלי מילים. אני רואה כשהיא אצל מישהו אחר, היא מושיטה ידיים לעברי ומטה את גופה אלי. אני שמחה שיש לי תינוקת כזאת שמביעה את עצמה, ושאני יכולה לדעת בקלות מה עובר עליה. אני מרגישה טוב, אפילו מין גאווה כזאת שהתינוקת הזאת אוהבת רק אותי...שהיא הכי קשורה אלי. אני יכולה לראות שאני אפילו ממש רוצה את זה. אני אוהבת את ה"דביקיות" שלה. זה מחמיא לי, וכייף לי.

שאני בעסק שלי אני שמה לב שאין לי יכולת לשלוט בהודיה. אני שמה לב שהיא עושה מה שהיא עושה. אני יכולה לראות שגם אני עושה מה שאני עושה, בדיוק כמוה. שנינו יצורים שעושים דברים. ושאני בוחרת ללכת בלעדיה (זה המעשה שאני עושה), אני מודעת לכך שהיא תגיב כמו שהיא מגיבה (זה המעשה שהיא עושה). כשהשמש זורחת –חם, כשמתקרבים לכלב תוקפני – הוא נושך, ושאני עוזבת את הודיה – היא בוכה. זה מה שהיא עושה. אין פה דבר מפתיע. אין פה תחושת קורבנות. בעצם, אני ממש לא קורבן! אני אדם צלול שעושה החלטה צלולה. אין לי רגשות אשם על כך שאני הולכת לשלוש שעות בלעדיה. להפך, אני מרגישה שזה הדבר הנכון עבורי כרגע.

ויותר מכך, אני מרגישה שאני בוטחת בהודיה. אני יכולה לראות שבתוך המקום הזה, אף על פי שהיא בוכה, היא לא חסרת אונים! היא ממש מראה לבייביסיטר שאיתה מה לעשות איתה. היא זוחלת לכיוון הדלת, הולכת לכיוון השולחן שהיא רעבה...ממש תינוקת חכמה! והיא רק בת 7 חודשים! ובעצם, בכל פעם שלא נכחתי העידו הבייבסיטרים שרוב הזמן היא לא בכתה, אלא השיגה את רצונה (טיול בעגלה/או הליכה בחוץ בידיים וכו'). ובכל פעם שאני חוזרת, היא קופצת אלי בחיוך, והבייביסיטרים נראים מותשים מרוב פעילות. היא ממש יודעת להפעיל את כולם התינוקת הזאת!! לא רק אותי. אני לא דואגת לה כרגע.

אני גם רואה שאני שמה אותה בידיים טובות מאוד, אצל אנשים שאוהבים אותה מאוד, ושמחים להיות "מופעלים", ו"מותשים". אני בוטחת בה, ואני בוטחת בהם....ואני פנויה. פנויה במחשבה ופנויה להתמלא באנרגיה רגשית ופיזית חדשה.

אז מי אני אהיה בלי המחשבה שאני רוצה שהיא תלך לאנשים אחרים? אני אהיה אני. אישה שאוהבת מאוד מאוד את התינוקת שלה. אישה שבוטחת בתינוקת שלה, בבייביסיטר שלה...ביקום. אישה שבוטחת בעולם ובוטחת בעצמה. אני חייה את חיי באופן עוצמתי ומלא, אני סומכת על התחושות שלי והרצונות שלי לצאת ולהתאוורר ואני סומכת על הודיה שהיא תבהיר את רצונותיה.

ולהיפוכים :המשפט המקורי:" אני רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות"

א. "אני לא רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות". כי אני באמת יש חלק בתוכי שלא רוצה את זה. 1) זה מחמיא לי 2) זה נותן לי תחושת גאווה 3) זה נותן לי תחושת שליטה – שרק אני זו שיכולה לנהל אותה. וכאן אני רואה בעצם את הרווח שלי המון פעמים, ואת הקושי שלי לשחרר אותה ולתת לה יותר אפשרויות להתנסות. אני ממש מפחדת לאבד שליטה עליה...מפחדת שהיא פחות תהיה קשורה אלי. 4) אני לא רוצה שהיא תלך לאנשים יותר בקלות כי אני שמה לב שזה ממש לא קשור אלי. כשהיא רוצה היא הולכת בקלות, ושהיא לא רוצה היא הולכת בקלות לאנשים אחרים. זה לא בשליטה שלי, ולכן זה גורם לי לתסכול. אז למה שאני ארצה את זה?

ב. ומכאן שממש נהפוך הוא! ברצון הסמוי שלי "אני רוצה שהיא תלך לאנשים עם קושי". אני זאת בעצם שממש אוחזת אותה בציפורנים ויש לי קושי לשחרר אותה. ויש מקומות, כמו שאמרתי קודם, שכאשר הודיה מפגינה קושי 1)זה גורם לי להרגיש טוב 2)זה מחמיא לי שאני האחת והיחידה 3) זה נותן תחושת שליטה.

ג. "אני רוצה שאני אלך לאנשים יותר בקלות". המשפט הזה ממש נכון. לי יש קושי הרבה פעמים עם אנשים אחרים ועם סיטואציות חדשות. 1) שאני במקום חדש לרוב אני משתתקת, ולא מדברת. 2) הייתי רוצה להסביר את עצמי לאנשים בצורה פשוטה ובהירה – בקלות. 3) אני רוצה לפתוח את ליבי לאנשים יותר בקלות – ולחלוק את רגשותיי האמיתיים.

ד. "אני רוצה שאני אלך לעצמי יותר בקלות". מה זה אומר? מבחינתי ללכת לעצמי, זה לבוא לקראתי להבין אותי. 1)אני רוצה פחות לבקר את עצמי ולרדת על עצמי 2) ובהקשר הזה, אני צריכה להיות סלחנית יותר כלפי וכלפי הרצונות שלי – למשל ללכת להתאוורר לשלוש שעות – ולא להרגיש נקיפות מצפון במשך שלושה ימים על כך 3)אני צריכה לעשות את "העבודה" בכל פעם שאני מרגישה אי נוחות או מעשה או פעולה שלי ובכך ללכת לעצמי יותר בקלות.

ה. אני רוצה שאני אלך למציאות יותר בקלות". כן. 1)כי אם "אין עוד מלבדו" ו"אין טעויות ביקום", ו"הוא טוב ומטיב", ו"המציאות היא חסד" אז למה שלא אלך אליה (אחווה אותה) יותר בקלות? 2) ובכל פעם שאני לא הולכת למציאות בקלות – אני סובלת. 3) בכל פעם שאני חווה קושי או מתח (ולא קלילות) זה הסימן, זה הרדאר, שאני לא חיה במציאות אלא חיה במחשבות שלי על המציאות. וזה כמובן מחזיר אותי ל"עבודה”