ביירון קייטלין ריד (שכולם קוראים לה קייטי) שקעה בתחילת שנות הארבעים לחייה בדיכאון, סבלה מהפרעות אכילה והתפרצויות זעם, ואושפזה במשך מספר שנים לסירוגין במרפאות פסיכיאטריות. בוקר אחד, בפברואר 1986 היא מתארת חוויה של "התעוררות" (תרתי משמע) שבעקבותיה הפכה להיות אישה אחרת: תמימה, שמחה ומלאת אהבה. קייטי החלה לשוחח עם חברים, קרובי משפחה ושכנים שבאו לראות את ה"נס", ותוך כדי שיחות אלה נוצרה הטכניקה של ה"עבודה". מ-1992, הפכה ה"עבודה" למשנה סדורה וקייטי החלה להפיץ אותה בארה"ב וברחבי העולם. ה"עבודה" היא סוג של טכניקה, אשר מעודדת חקירה פנימית. מטרתה, לפי קייטי, היא "להחזיר לחיים, ממקום עמוק בתוכנו, היבט של ישותנו הטבוע בנו מלידה". תפקיד העבודה הוא לעזור להכרה להבחין בכל מחשבה מעיקה ולחקור אותה.

ביירון קייטי גילתה, שהדבר העיקרי שגורם לאנשים סבל הוא שהם "מתווכחים עם המציאות", ורוצים שהיא תהיה שונה מכפי שהיא. במקרים קיצוניים, זה ייראה לנו מוזר וחסר תועלת- כמו לרצות שחתול ינבח, או להתווכח עם הענן שמוריד עלינו גשם, אבל ביום-יום אנחנו עושים זאת כל הזמן: "הילדים צריכים להתנהג יותר יפה", "אני צריכה להיות רזה יותר", "התור בסופר מתקדם לאט מדי" וכו'. מחשבות שכאלה מייצגות את הרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא בפועל, והן בהכרח גורמות למתח, לחץ ולעתים גם לדיכאון. ה"עבודה" עוזרת לך לגלות, שהדבר שלדעתך לא היה צריך לקרות, כן צריך לקרות! הוא צריך לקרות כי הוא קרה - ושום חשיבה לא תשנה זאת. זה לא אומר שעלינו למחול על עוול או לשמוח על תאונה שקרתה לנו. זה רק אומר, שתוכל/י לראות דברים מבלי להתנגד להם, וללא הבלבול והתוצאות הרגשיות של אותו מאבק פנימי. כשמתווכחים עם המציאות, חווים מתח ותסכול. כשמפסיקים להתנגד לה, כל פעולותינו הופכות להיות פשוטות, זורמות ונטולות פחד.

יש בעולם שלושה סוגי "עניינים": עניינים שלי, עניינים שלך (של הזולת) ועניינים של אלוהים (כלומר דברים שאין לנו שום שליטה עליהם). חלק גדול מהמתח שאנשים חווים, נובע מהעובדה שהם מתעסקים בעניינים שאינם שלהם. לדוגמה, בסרט "הכוכבים של שלומי" הסבל העיקרי של שלומי קשור לכך שכל הזמן הוא מתאמץ לפייס בין הוריו, לטפל בסבא שלו, להתערב בענייניו הרומנטיים של אחיו, לגשר במריבה בין אחותו וגיסו וכיוב'. בסצנה מסוימת בסרט, אומר לו סבו: "אתה מתנהג כאילו אם תעזוב - השמיים ייפלו. אז שתדע לך, הם לא ייפלו". כשאני חושב: "הילד שלי צריך להתחבר יותר לילדים בכיתה" - אני מתעסק בעניינים שלו. כשאני מודאג מרעידת אדמה או מגיפות, אני מתעסק בעניינים של אלוהים. כאשר המחשבות עוסקות רוב הזמן בעניינים שאינם שייכים לי - אני בורח מעצמי ומהאמת שלי. אנשים רבים נוטים לחשוב כי הם יודעים מה טוב יותר בשביל מישהו אחר. הם משקיעים הרבה זמן, חשיבה ורגש בניסיונות לשנות אדם אחר . ההתעסקות בעניינים של הזולת והניסיונות לחיות (במחשבה) את חייו, מונעים ממני לחיות את חיי, לפתור את הבעיות שלי ולהשקיע בעצמי.

מחשבה שבאה והולכת, אינה גורמת סבל. לעומתה, מחשבה ש"נשארת" והופכת לאמונה, עלולה לגרום לסבל עמוק וממושך. אנשים שנקשרים אל מחשבה מסוימת ומאמינים ש"זאת האמת" (למשל, אני אומלל ומתוסבך כי הורי התגרשו) כאילו מרשים לה להכאיב להם. ביירון קייטי ממליצה להתייחס למחשבות שעוברות לנו בראש, כמו עננים ששטים בשמיים: הן עוברות דרכנו וממשיכות הלאה. אם בודקים אותן "מבחוץ", כפי שמסתכלים על תמונה במוזיאון, ניתן לחקור אותן, לחשוב שהן מעניינות, ואולי אפילו מצחיקות או מופרכות; אבל אז הן כבר לא יכולות להכאיב לנו.

בתחילת השנה הגיעה לפנימייה שבה אני עובד ילדה חדשה, והיא כל הזמן אמרה לכל מי שרק הקשיב לה, כמה נורא להיות בפנימייה. בפגישה איתה, נתתי לעצמי סטירה - ושאלתי מה דעתה על כך. היא ענתה: "מה אתה עושה? זה טיפשי. תפסיק!" שיקפתי לה, שבכל פעם שהיא נותנת למחשבה "כמה נורא שאני בפנימייה" להשתלט עליה- היא כאילו נותנת לעצמה סטירה. "אבל מה אני יכולה לעשות, המחשבה הזאת כל הזמן עולה לי", אמרה הילדה. "נכון" - עניתי, אבל אם לא תחזיקי בה בכוח, היא פשוט תעבור דרכך ותתפוגג".

סיפור הוא רצף של מחשבות, שאנחנו מאמינים שזוהי האמת שלנו. לכל אדם יש סיפורים על עברו, על ההווה שלו ועל עתידו. יש סיפורים "גדולים" שאנו מספרים לעצמנו שוב ושוב ושמהווים מרכיב משמעותי בזהותנו - ויש סיפורים "קטנים" שצצים בזמן נתון, לרוב בתגובה על גירוי שאיננו חד-משמעי ויש צורך לפרש אותו לעצמנו. לפעמים סיפור קטן תופח לסיפור גדול, והסיפור הגדול הופך לתיאוריות מכבידות על החיים בכלל - כמה הם נוראים וקשים.

כשפועלים על-סמך תיאוריה לא בדוקה לגבי המתרחש - ולא מודעים לכך, אנו שרויים במצב שקייטי קוראת לו "חלום". חלום זה יכול להיות סתם מטריד, אבל לעתים הוא הופך לסיוט של ממש. כשמתרגלים את ה"עבודה", עשויים להתעורר מאותו חלום אל המציאות - שהיא תמיד פשוטה, קלה ונעימה יותר. אם, לדוגמה, הבוס מזמין אותך לפגישה בלתי מתוכננת בשבוע הבא, וכל השבוע את/ה לא מצליח/ה להירגע בגלל הפחד שעומדים לפטר אותך, נגרם לך סבל מיותר בגלל סיפור שסיפרת לעצמך. ואגב, גם אם בסופו של דבר אכן יפטרו אותך, עדיף להתמודד עם המציאות החדשה - ולא להתחיל לספר לעצמך "סיפורים כגון "אני כישלון" או "עכשיו אהיה שנים מובטל, עני ואומלל", שיגרמו לסבל נוסף.

לפי קייטי, כל מועקה שממנה סבלנו אי פעם, נבעה מהיקשרות למחשבה לא אמתית - כלומר כזו שמתווכחת עם המציאות. אנחנו חושבים מחשבות כמו: "אשתי צריכה להבין אותי", "האוטו לא היה צריך להיתקע באמצע הדרך" וכיוב', אחר-כך חווים מועקה, ואז פועלים על סמך התחושה הזאת (כלומר בוכים, מתעצבנים ועוד) ויוצרים לעצמנו לחץ נוסף. במקום להבין את גורם הסבל המקורי, שהוא המחשבה שלנו, אנחנו מנסים לשנות את התחושות הקשות באמצעות פנייה החוצה, ומתאמצים לשנות משהו או מישהו אחר. לחילופין, ישנם אנשים אשר מנסים למצוא נחמה או לחוש אשליה של שליטה באמצעות אוכל, כסף, סקס, סמים ואלכוהול. ההרגשה הקשה (חרדה, דיכאון, זעם וכו') אמורה להוות מעין צלצול של שעון מעורר, שאומר: "נלכדת בחלום, בסיפור שאינו אמתי. התעורר!" כמעט תמיד, המודעות שלנו נמשכת אל אותם רגשות חזקים, ונוצר מיסוך של המחשבות שעומדות מאחוריהן. באמצעות ה"עבודה", ניתן לזהות את המחשבות גורמות-הסבל ופשוט להתרחק מהן, כמו שמרחיקים את היד מן הלהבה כדי שלא לקבל כוויה. כשמבינים שזוהי בסך הכל מחשבה, הסבל פשוט נעלם (כאילו כיבינו את הגז שהבעיר את האש).

כאמור, ה"עבודה" היא סוג של שיטה מובנית, אשר במהלכה לוקחים מחשבה או סיפור שגורמים לנו סבל, ועורכים חקירה פנימית, אשר מטרתה הסופית היא הפרכת אותן מחשבות וסיפורים וע"י כך ביטול הסבל שהם מעוררים. אפשר לעשות את ה"עבודה" בסיוע של מטפל כחלק מתהליך טיפולי, אבל אפשר גם לבצע אותה בעצמנו, אפילו עשר פעמים ביום, עד שהיא הופכת לדרך חיים, לסגנון של חשיבה, הרגשה והתנהגות. מכיוון שהעבודה מתבססת על טכניקה, הרי שככל שמתאמנים בה יותר, משתפרים בהפעלתה והיא הופכת טבעית ואוטומטית יותר.

בתהליך של ה"עבודה", קייטי בוחרת "לתקוף חזיתית" את הבעיה המציקה ביותר - ובצורתה הגולמית והמפורשת ביותר. לשם כך יש לשים בצד את ההרגלים שהקנתה לנו התרבות- שלא לשפוט את האחר, ולהתחיל את התהליך בכך שאנו שופטים – ואף מעלים את השיפוטים שמתרוצצים בראשנו על הדף.

בעמוד 44 בספר (או באתר האינטרנט) יש דף עבודה לדוגמא. ההמלצה היא לבחור במישהו קרוב (הורה, בן-זוג, ילד) שעדיין לא סלחתם לו/לה על משהו. בשלב מתקדם יותר, אפשר לבחור במישהו פחות קרוב (מעביד, חבר/ה, שכן/ה) ורק לבסוף לעשות את ה"עבודה" על עצמנו. בדף העבודה, יש לרשום את כל המחשבות שלכם על האיש או המצב, ללא עכבות וללא צנזורה. רצוי להיות כמה שיותר שיפוטיים, ילדותיים וקטנוניים, ולכתוב באופן ספונטני מתוך המקום הכועס, המאשים, העצוב או המפוחד. האשימו את מי שפגע בכם, אכזב אתכם, או בגד באמונכם, והשיפוטים שתרשמו, יהוו את חומר הגלם שעליו תתבצע ה"עבודה".

מי מכעיס, מעציב, או מאכזב אותך? - מה בדיוק אינך אוהב/ת בו/בה?

איך היית רוצה שהוא/היא ישתנו?

מה להרגשתך הוא/היא היו צריכים לעשות, להיות, לחשוב או להרגיש?

מה הוא/היא צריך/ה לתת לך, או לעשות, כדי שתהיה/תהיי מאושר/ת?

מה את/ה חושב/ת עליו/עליה (ערכו רשימה של שיפוטים).

מהו הדבר שאינך רוצה לחוות שוב לעולם עם האדם הזה, או המצב הזה? 

בשלב זה, לוקחים כל אחת מן התשובות/הצהרות שרשמתם בשלב הקודם, ושואלים עליהן ארבע שאלות:

1. האם זאת אמת?

2. האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת?

3. איך אתם מגיבים (מה קורה לכם) כשעולה המחשבה הזאת?

4. מי/מה תהיו בלי המחשבה הזאת?

חקירה אמתית, עמוקה ויעילה, דורשת כנות, פתיחות (כלפי כל מה שעשוי להתגלות) ואומץ. אחרת, האדם נוטה לחזור שוב ושוב על הסיפור הישן שלו, להיצמד למחשבה שהוא האמין בה עד כה - ולהמשיך לסבול. חשוב להדגיש, שאת החקירה מבצע האדם עצמו, ורק הוא יכול לגלות את האמת שלו, שבתוכו. תפקידו של הצד השלישי (מנחה או מטפל) מתמצה בהעלאת השאלות ובבירור התשובות של זה שעורך את החקירה.

"האם זו אמת"? שאלה זו מזמינה את האדם להטיל ספק באמונה, בסיפור או במחשבה שגורמת לו לרגשות שליליים. כשמישהו מספר (לעצמו או לאחרים) משהו שהוא חושב או מרגיש, ברור שבעיניו זו האמת הסובייקטיבית שלו. אבל השאלה הראשונה, מציגה את האבחנה בין המציאות כפי שהיא, לבין פרשנות שלה. לדוגמה: "האם זה נכון שרמי אף פעם לא מקשיב לי"? או - "האם באמת הילדים שלי צריכים להרים את הגרביים מהרצפה"? ואפילו - "האם באמת אין לי סבלנות לחכות יותר"? אם המציאות הפוכה (כלומר הדברים אינם מתרחשים על פי האמונה שיש לי על איך שהם אמורים להיות), ניתן להבין כבר בשלב זה, כי הסבל מקורו באמונה שקרית. אבל, לעתים קרובות אנו מתקשים לראות או להבין את הפער שבין המציאות לסיפור, ובדיוק לשם כך נשאלת השאלה הבאה. 

"האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת"? כאשר מדובר ברגשותיו או מחשבותיו של הזולת, התשובה לשאלה זו היא תמיד "לא" - וזאת מהסיבה הפשוטה שאין שום אפשרות לדעת מה מישהו אחר מרגיש או חושב. גם כשמדובר בהתנהגות ("בעלי תמיד קוטע את דבריי", "אימא מתערבת בחיי") קל להבין כי למעשה מדובר בפרשנות - ולא ב"עובדות" או נתונים נכונים מעל לכל ספק. אפילו מחשבות או סיפורים שנראים ממבט ראשון אמתיים או מבוססים מאוד, כמו "נותר לי רק זמן קצר לחיות" (כי כך קבעו הרופאים) או "החבר שלי מכור לסמים" (ראיתי אותו משתמש), הם במבט שני מורכבים יותר, ומהווים רק חלק קטן מהסיפור האמתי. בדוגמה הראשונה, הרופאים אמרו משהו (וכידוע, רופאים עלולים לטעות) ולכן לא ניתן לדעת בוודאות מה באמת יקרה, מתי ואיך. גם בדוגמה השנייה, מדובר על פרשנות - מבוססת יותר או פחות, להתנהגות שאותה ראיתי. אם קיים ספק כלשהו לגביה, אי-אפשר לומר בוודאות כי "זאת האמת". המשמעות היא, שיש סיכוי שהאדם מגיב על מחשבה שעשויה להיות לא נכונה, ובכך גורם לעצמו סבל מיותר. 

"איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה הזאת"? מטרתה של השאלה השלישית, היא לחדד את התוצאה השלילית שאותה מחשבה/אמונה גורמת לכם. כשמישהו מתמודד בכנות עם שאלה זו, אין לו ברירה אלא לראות, שמה שגרם באמת לכעס שהוא חש, לדוגמה, הוא לא העובדה ש"אשתי בגדה בי", אלא המחשבה שעולה בו בעקבות הידיעה. ההכרה שאני מפחדת כשאני חושבת על מחלתה של בתי, או שאני חש דיכאון כאשר אני חושב על פיטוריי, מסייעת להבהיר את תפקידן המכריע של המחשבות, כאלה שגורמות לסבל הנפשי. כשאדם עונה על השאלה השלישית, הוא נוכח בקשר הסיבתי שבין המחשבות שלו על אירועים שונים בחייו, לבין מצוקתו הרגשית. המסקנה הבלתי-נמנעת היא, שאם לא ידבק באותן מחשבות, יוכל לשחרר את עצמו מן הסבל שהן גורמות לו. 

"מי תהיו בלי המחשבה הזאת"? השאלה האחרונה מהווה השלמה לשאלה הקודמת, והיא מזמינה את עורך החקירה לדמיין איך ייראו חייו ללא המחשבה המטרידה, אשר גורמת לו שוב ושוב לחוות רגשות שליליים רבי עצמה. לדוגמה - נערה שבה טיפלתי, שמעה יום אחד שמועה שאחיה הגדול מאומץ. מסיבות שונות, מחשבה זו כה דיכאה אותה, עד שהיא שקלה להתאבד. הזמנתי אותה לבדוק, מה קורה לה כאשר היא נאחזת במחשבה הזאת (שאלה 3)- ואיך היא תרגיש בלעדיה. הנערה הבינה שהסבל שלה הוא תולדה של אותה מחשבה (וספקולציות נוספות שבאו בעקבותיה), אבל שאלה: "ואם זה נכון"? – "ואם לא"? השבתי. ואז, אפילו אני הופתעתי מהקלות והמהירות שבה היא הצליחה להרפות את אחיזתה בסיפור הזה. ישנם אנשים שבמשך שנים רבות מאמינים כי "הוריי נטשו אותי", "בעלי מתעלל בי נפשית" או "הילד שלי דיסלקטי ולכן יחיה חיים איומים" - ומחשבות אלה הופכות אותם לאומללים. הם מופתעים לגלות לפתע (בעזרת השאלה הרביעית) שחייהם יכולים להיות שונים; שסבלם איננו מחויב המציאות אלא נובע מתודעתם. גם אם חלק מהעובדות שעליהם מתבסס הסיפור שהם מאמינים בו נכונות, הסיפור עצמו הוא בסופו של דבר רק סיפור- ואם שלילתו או המרתו בסיפור אחר תפסיק את הסבל, הרי שכדאי להם לעשות זאת.

כזכור, השלב הראשון היה רישום השיפוטים שלנו. השלב השני היה לשאול ארבע שאלות לגביהם. כעת, השלב האחרון הוא להפוך את המסר. ההנחה שעומדת מאחורי היפוך המסר, הוא שכל אחד מאתנו הוא כמו מקרן, שמקרין על העולם את מחשבותיו ורגשותיו. הטעות שלנו, אומרת ביירון קייטי, שאנחנו רואים "כתמים" או פגמים בעולם (ובעיקר בזולת) - ולא מבינים כי הבעיה איננה בתמונה שמשתקפת מולנו אלא, במקרן שהקרין אותה, כלומר אנו עצמנו! באמצעות הטכניקה של ההיפוך, לוקחים את הדברים שכתבתם על אחרים ובודקים אם הם נכונים יותר, כשהם מתייחסים אליכם. כל עוד נדמה לנו שהסיבה לבעיה שלנו נמצאת "שם בחוץ" או שמישהו אחר אחראי לסבלנו, המצב באמת חסר תקווה. אבל, כשרואים שמה שנתפס כאיום הוא בעצם רק ההשלכה של החשיבה, נפתח פתח להתמודדות עם הבעיה.

קיימות שלוש אפשרויות של היפוך, וכל אחד בוחר את ההיגד שמתאים לו, כלומר זה שמביא להארה ולהבנה העצמית הטובה ביותר.

האפשרות הראשונה היא היפוך של הצהרה מהזולת אל עצמי. במקום: "אשתי צריכה להשקיע בי יותר" נהפוך ל-"אני צריך להשקיע בי יותר".

האפשרות השנייה היא היפוך המסר כלפי הזולת: "אני צריך להשקיע יותר באשתי". ואפשרות ההיפוך האחרונה, היא ניגוד מוחלט של ההצהרה המקורית: "אשתי לא צריכה להשקיע בי יותר". ניתן לבחון אחת או יותר מהאפשרויות, ופשוט לשאול את עצמי אם היא לא נכונה יותר מן השיפוט האוטומטי או מהמחשבה שגרמה לי למועקה. היתרון הגדול של ההיפוך, הוא שכאשר אני מזהה אמירה שנתפסת כאמתית יותר בשבילי, לא רק שהסבל פוחת (או נעלם כליל), אלא שמסתמנת תכנית פעולה עבורי, להמשך הדרך. מכיוון שיש לי שליטה על מחשבותיי, רגשותיי ובעיקר על התנהגותי - נפתח פתח לעשייה, לשינוי, ומכאן גם לשיפור המצב הבעייתי.

לאור כל מה שנאמר עד כה, השאלה המתבקשת היא: "אם זה כל-כך פשוט, למה כל-כך קשה לעשות את ה"עבודה"? אין לכך תשובה חד-משמעית, אולם לאור הניסיון המצטבר ביישום השיטה, ניתן למנות כמה קשיים מרכזיים בהם אנשים נתקלים במהלך ביצוע החקירה הפנימית (ולאחריה):

א. עבור אנשים רבים הסיפור (גם אם הוא מסב להם סבל) נתפס כמרכיב מהותי בזהות שלהם וכחלק מן ההגדרה העצמית: "אני הילד המסכן שהוריו התגרשו", "אני אישה שבעלה בגד בה". אותם אנשים חשים, שהנושא הזה ממלא את חייהם בתוכן או מעניק להם משמעות. לפיכך, הם אינם רוצים (או שלא מסוגלים) לוותר על הסיפור, להרפות מן המחשבה או לבדוק את האמונה שלהם מחדש.

ב. ה"עבודה" במהותה, היא גישה לוגית ורציונלית לחיים, ומבוססת על רעיונות קוגניטיביים ונאראטיביים שמהווים סוג של שפה חדשה. שפה זו איננה מתאימה לכל אחד (ממש כמו ששיטת טיפול פסיכואנליטית, לדוגמא, אינה מתאימה לאנשים מסוימים). מידת ההתאמה איננה קשורה לסוג הסיפורים - אלא לאופיו של האדם, לסגנון החשיבה שלו, לכוחותיו וכמובן גם למידת הפתיחות, כלומר לנכונות "ללכת עד הסוף" בחקירה הפנימית ולהיות מוכן לקבל את כל מה שיתגלה במהלכה.

ג. אנשים שהתנסו ב"עבודה" לגבי בעיה מסוימת, עשויים להבין פתאום שמחשבה זו היא רק "טיפה בים" וכדי לחוש שחרור והקלה עליהם לחקור מאות מחשבות נוספות. התחושה עלולה להיות, של הליכה בדרך ארוכה וסיזיפית, שאין לה סוף - וחלקם בוחרים לפיכך שלא להמשיך בה. תשובתה של ביירון קייטי לקושי זה, היא לבטל רק את אותה אמונה שגורמת לך מועקה עכשיו, ואם אחר-כך תעלה מחשבה קשה אחרת - יש לחקור אותה בתורה. לפעמים, אותו נושא עשוי לחזור (בווריאציה) שוב ושוב - והוא פשוט מאפשר לחקור אותו יותר לעומק.

ד. לעתים קרובות, למרות שחקרנו סיפור מסוים והגענו לתובנות חדשות, המועקה אינה פוחתת ומיד צצה מחשבה נוספת שקשורה באותו עניין. הסיבה לכך עשויה להיות, קושי בזיהוי האמונות הנסתרות שעומדות בבסיסו של הסיפור העיקרי - ואי התמודדות איתן. מתחת לשיפוטים שלנו, מסתתרות לעתים קרובות מחשבות אחרות - שהן אלו שלמעשה גורמות לנו לסבל. דוגמא לאמונות נפוצות כאלה: "הורה אחראי לחייו של ילדיו", "אם לא אחוש סבל, זה סימן שלא אכפת לי", "אני חייבת לפתור את הבעיה הזאת" או "צריכה להיות משמעות לחיי". כל עוד לא בודקים את האמונות הללו, קשה מאוד להתמודד עם כל המחשבות שהן נגזרות שלהן.

ה. יש אנשים, שחושבים בטעות כי משמעות המסר "לאהוב את מה שיש" היא לשבת בחיבוק ידיים נוכח מציאות קשה, וכאילו לחכות בהכנעה עד שיקרה הדבר שאת/ה כה חושש ממנו. אמונה כזאת, גורמת להסתייגות מן הגישה בכללותה, או דחייה מראש של תובנות אשר עשויות להיתפס כהמלצה על פאסיביות. אבל, לאהוב את מה שיש פירושו לקבל את המציאות כפי שהיא, לאהוב את החיים, לאהוב את הזולת ואת עצמך - ומתוך האהבה הזאת צומחים כוחות, רצונות, מחשבות וגם פעולות. המציאות כאילו אומרת לנו מה צריך לעשות עכשיו: הרצפה מלוכלכת - צריך לנקות אותה, התינוקת בוכה - צריך לגשת אליה, משהו מאוד מעציב אותי - אני צריך לעשות לגביו את ה"עבודה".