מחשבות אחרונות

מחשבות אחרונות
קייטי:

הטלפון מצלצל. אני אומרת כן או אני אומרת לא. אין דרכים רבות לענות על שאלותיהם של אנשים. וכשהתשובות זורמות החוצה ממה שאמתי עבורי באותו רגע, מתוך הכוח הטהור שבתוכי, העולם מעוצב בעבר השני של הקו, המיינד מושפע, אינטרפרטציות נוצרות, החיים זזים לכאן אן לשם, כאילו כתוצאה מכך. איך אחרת ייווצר העולם? הם אומרים, "זאת אשמתך" ואני חושבת "האין זה מוזר שהם שומעים כן, לא או אולי בדרך זאת?" או שהם אומרים "תודה לך, תודה לך, תודה לך" ואני חושבת "האין זה מוזר שהם מייחסים כל כך הרבה כוח לתשובה פשוטה כמו כן או לא?" העולם נוצר תוך כדי ישיבתי כאן, הוא נובע מעצמו ומשתקף אלי חזרה בצורת החיים. זה נפלא לא להיות זאת שעושה את "זה".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המחשבה עוברת בראשי לקום וללכת לחדר שינה ובאורח פלא, גופי קם והולך. הוא יודע מה לעשות ולאן ללכת. זאת זרימה ללא מאמץ ואני בתדהמה מוחלטת שהכל פשוט קורה מעצמו. כיוון ששום דבר מזה איננו תקף מלבד עבור המיינד, אני יכולה ליפול לנצח בין חלקי היקום, כמו ליפול דרך החלל הריק שבין האטומים של כסא. אני רואה שאין מי שעושה, שמשהו עושה את המסע אל חדר השינה בלי קשר אלי, שזו לא אני ועדיין, זה כן. צעד אחר צעד, אני הולכת לקצה היקום, מביטה ורואה שאין שם כלום. ועדיין הצעד הבא מגיע ועוד אחר, והכל קורה מעצמו. אבל אני אפילו לא מסתכלת מעבר לקצה, אני נופלת מעבר לקצה היקום בכל צעד. ובכל זאת, אני לעולם לא נופלת וממשיכה ללמוד שנפילה איננה אפשרית. בכל צעד אני המומה מהנפילה הזו שלעולם לא נופלת, מהפלא שהכל נעשה בלי מישהו שעושה, הלב מוצף ביופי שהוא רואה והשלווה חייה מאחורי כל זה, ככל זה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבן שלי רוס, משתתף במרוצי אופנועים. מדוע אפנה אליו עם סיבות לכך שרכיבה על כאלה אופנועים גדולים יכולה לעלות לאדם באבריו, או בעמוד השדרה שלו? מדוע אזכיר לו את מה שהוא כבר יודע? הוא כבר ראה את הכאב מגיע אליו ואל אחרים. מה אוכל לומר שיהיה חזק מן הניסיון שלו עצמו? "אל תעשה את זה, זה מסוכן, אתה יכול להיפגע". לעין של אם, המסלול נראה בלתי אפשרי, העלייה גבוהה מידי לטיפוס, הסיבובים החדים מסובכים. אני מסתכלת על החיוך שעל פניו ויודעת שזאת הדרך שלו. ואני מרגישה את אותה שמחה שאני אוהבת בעצמי. הוא בקו הפתיחה. השער נפתח. תוך שני סיבובים אני רואה אותו יורד לשוליים. הוא הראשון שיוצא. יש חיוך על פניו כשהוא פוגש אותי. "אני חושב ששברתי רגל, לא בטוח". אני עונה "בוא נלך לשים עליה קרח ונעשה לה x-ray. אנחנו מתקדמים לעבר הבור. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותו מסיים מרוץ במצב דומה. הפעם הוא אומר "אימא, זה לא מרגיש שבור, אבל לא אדחוף את זה. כשהוא מתרחק צולע, הוא הגיבור שלי. בשבילי גבורה הינה איזון. זה מה שהוא חווה, כפי שאני מבינה זאת, וזה עדיף מלסיים מרוץ.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


פשטות היא צפייה בדרך של "זה" כמו היו החיים על שולחן יפיפה שתמיד מסתובב, והחיים תמיד באים אליך, מוגשים על השולחן. ופשוט להבחין שלפעמים משהו מושך אותך ואתה לוקח קצת, ולהבחין שבהמשך הזמן, זה חוזר לשולחן. הכל, כולל אתה, נמצא על השולחן. אתה פשוט מקבל בעדינות דברים כמתנה ומעביר אותם הלאה. פשטות היא לדעת כי אתה לעולם לא מפספס שום דבר, אז אתה לא חייב לפעול עכשיו. אתה פשוט מחכה ואין שום דבר שתוכל לעשות כדי למנוע ממשהו להגיע, אם הוא שלך. לחיות בפשטות זה לחיות עם מיינד ולב פתוחים, שאינם אומרים לא לשום דבר. לדוגמה, אם אדם רוצה לתת לי את פרוסת לחמו האחרונה ואינני זקוקה לה, אני מסתכלת לתוך עיניו ורואה מאין הלחם הזה בא ואני מקבלת אותו, אפילו אם לא אוכל את הלחם בסופו של דבר. הלחם איננו העניין. לרוב אני מקבלת מתנות ואחר מכן מתוך ידיעה כי זה נכון, מחזירה אותן. אני שולחת אותן למקום ממנו באו עם פתק שבו כתוב "תודה רבה ובבקשה תעביר את המתנה למישהו שזקוק לה יותר ממני או שיקבל ממנה את אותה השמחה שאני קיבלתי". אולי פעם יהיה אותו אדם אתה. זה לא מוזר עבורי לקבל משהו ולהעביר אותו הלאה כל כך מהר שהנותן צופה בתהליך. אם הם שמחים מכך, זה הופך שניים מאתנו לשמחים. זאת נתינה בפשטות. אני אוהבת לקבל מתנות בצורה כזו, כיוון שאני אוהבת את השמחה שזה מעניק לנותן ואני אוהבת להיות חלק מכך, מהבא וההולך.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


שם הוא זה שהופך משהו לדבר כלשהו. זאת הדרך בה האשליה של הנצח מתחילה לפרק את עצמה, כאילו יכלה להיות חלקים ולא השלם. קריאה בשמות היא כמו הטאו, כמו הנצח, עד שמאמינים לשם; וברגע שמאמינים לשם – שולחן, עץ, שמיים – מתחילה להתקיים כבדות, עצבות, נטל בתודעה של המאמין שחושב שהזהות הינה אמתית. זאת תהיה הזהות השקרית של אלוהים, לקרוא בשם למה שלעולם לא ניתן להגדרה. התשוקה היחידה היא הרצון להתקיים. בכך נולד האני. וכל זמן שאת ממשיכה להשליך עצמך כאת, התשוקה לא להיות את, כל הזמן מתקיימת. התשוקה לא להיות את זו הדרך של המיינד לחזור אל עצמו בעקביות, אל עצמו לפני מילה, לפני אמונה, לפני ההתחלה. להישבות באמונה למילים זה להישבות לעולם כחלום, בלי דרך מוצא למעט להתעורר מהחלום כולו או מחלום אחד כל פעם עד תום. תשוקה זאת של האני המדומה לחזור לעצמו, לפני המילה, לנצחי, הוא מסע מהנה במיוחד. האני (את) רואה את העדפותיו וצוחק כשאת מבינה, שוב ולעולם, שהדרך של זה היא כמו הרוח. ואני מוותרת על הרוח ופשוט זה. המיינד (המסתורין) חושש שבלי כלום יהיה רק חושך. ואיך זה יכול להיות? החדשות הטובות הן שלפני המקור, החושך הוא אור, כי יש רק אור שמכיל את החושך. המיינד ישכנע את עצמו שבחשיכה, במקום בו ישנה חוסר ידיעה, משהו נורא, שאיננו בשליטה, אורב, בעוד שבעצם המיינד הוא הדבר היחיד שאורב. המיינד לוקח דבר יפה כמו עצמו לפני ידיעה, לפני הכל ורואה עצמו כמשהו, למרות שזה בלתי אפשרי. ואז הוא משליט על עצמו טרור דרך הזדהות עם דבר כלשהו כמו גוף , כאילו היה משהו אחר מזכותו המולדת, שהיא בלי מילים והגדרות. אקרא לכך "שלמות טהורה", עשויה ללא חת, בלתי ניתנת לשינוי, נצחית. בלי להאמין למילים, לאני, אין ממה לפחד. פחד נולד רק בגלל מילים שמאמינים להן, ומה שמאמין למילים אלה הוא המצאה של המילים הקודמות שהאמינו להן. מי התחיל את כל זה? את התחלת. מי יכול לסיים זאת? רק את. זה לא דבר נורא. בשמחה ומהות של זה שלא נולד, זה שלא מאמין, ישנה בריאה מופלאה שלעולם לא צריכה להיות אמתית. זה פשוט זה, מפואר, מעבר לכל אמונה ותשוקה, סמכות ושליטה. פשוט בפליאה. כשהמיינד שאינו יודע, מכיר כי איננו יודע, הוא נהיה מיכל שאינו רק מלא אלא שהכל זורם דרכו, נטול כל צורך להחזיק בדבר כיוון שהוא תמיד מתמלא. אין דבר שאינו מגיע אל המיינד שאינו יודע, זהו סודו. לא לדעת כלום, מזמין הכל ואין דבר מכל המזדמן שהוא טוב מדבר אחר. המיינד שאינו יודע הוא התמימות שמסתכלת על הכל משתטח בפניה, מתחנן להיכנס, לפגוש בה, להציג את עצמו בפניה בהתנהגותו הטובה והגרועה ביותר, העשירה והענייה ביותר. אין דבר שנמנעת ממנו כניסה ושאינו מוסיף למיינד שאינו יודע. המיינד שאינו יודע הוא המיינד המואר. הוא פתוח ותמיד רחב יותר מכל מה שזורם לתוכו. אין דבר שיכול להוסיף למה שכבר מושלם. הוא כמו מלך או מלכה בעלי כוח, שכל העולם נופל לרגליהם. ובממלכה הזו כל אחד מקבל מה שעבורו בא, מבט, הצצה, חסד האהבה, לא יותר ולא פחות. וכולם עוזבים עם מה שהם באו אתו. המיינד שאינו יודע הינו רציף. זה הרצפה, הקול שמביע, המחשבה על ציפורן, כלי תנור העצים, קול ההדפסה. נראה או מדומיין העיניים נפקחות, ערות היא מדומיינת בדיוק כמו שעיניים עצומות רואות תמונות מדומיינות. להאמין למה שרואות העיניים כאילו זהו העולם האמתי זאת שינה, בשני המקרים. אם את מסתכלת על משהו ואז סוגרת את עינייך ורואה אותו דבר בעיניי רוחך, ואז שוב פותחת את עינייך ורואה את אותו דבר שראית בעיני רוחך, שניהם מדומיינים. אחד איננו אמתי מהשני. ללא האמונה למילים, ללא המיינד שיודע, מה שאיננו אמתי נראה כפי שהוא באמת, ומה שהוא, איננו אמתי. אני מזמינה אותך לשבת עם זה, ולהעיר את עצמך.



Share by: