ביירון קייטי - "הסבר" לאחר מפגש - מאת אלי צבירן. ( הכותב הוא מדריך לטאיצ'י וצ'י גונג והמאמר נכתב לאחר מפגש בנושא ביירון קייטי של קבוצת הטאי צ'י )

הָמילה "הסבר" נתונה במירכאות ולא בִכדי.

הַהַצהרה של ביירון קייטי ( להלן ב.ק ) על פיתרון לבעיית הסבל הרגשי והמנטאלי של האנושות ובעקבות זאת אפילו הצעה לפתרונות חלקיים או לפחות להפחתה בסבל וכאב גופניים שהם תגובה פיזיולוגית - מבוססת על מושג ה"הסבר".

למעשה משולבים בבעיה הסבוכה כמה גורמים ואני אנסה לעשות סדר בכמה מהם אף אם לא עם כולם.

אדון תחילה במושגי תפיסת המציאות , אמונות, מחשבות, אמת, אמיתה , מוסכמות , אובססיית ה"אני צודק" ומושגים כמו כוח , מעמד ו- שליטה ובמקום מרכזי – מושג ה פחד או ה חרדה הקיומית.

תפיסת המציאות שלנו מורכבת מהנחות ואמונות אודות המציאות. הן מוגדרות כ אמת.

למעשה מדובר ב אמיתות שהן הנחות ברמה כזו או אחרת של קשר למציאות שמשמשות בסיס לפעולה ולהשגת מטרות פרטיות או קבוצתיות.

כאשר האמיתות הללו מנותקות ברמה גבוהה מהמציאות – אחיזה בהן עלולה להביא בסופו של דבר לכישלון בהשגת המטרות.

עם זאת , אני חייב לציין שיש מקרים שאחיזה באמיתה מסוימת שאיננה קשורה למציאות עכשווית, יכולה לגרום לדינאמיקה של פעולות שתיצור מציאות חדשה. במקרה זה, הפעולות עצמן כן צריכות להיות קשורות לאמיתות שמחוברות למציאות עכשווית.

למשל – אם אני, עקרת בית קטנה בעיירה נידחת בארה"ב, מאמינה שנועדתי להיות נשיאת ארצות הברית, שזו בעצם אמיתה שאולי איננה מחוברת למציאות עכשווית, ואני שמה לי למטרה להיות נשיאה, אני מתחילה לנקוט בפעולות מעשיות שכן מחוברות למציאות עכשווית , כמו רישום למפלגה וכניסה לפוליטיקה וכו'. פעולות אלו אמורות להביא אותי לבסוף ליעד הזה. ייתכן וזה לא יקרה, אך יש לי סיכויים טובים יותר ממי שלא מציבה לעצמה מטרה כזו ולא נוקטת בפעולות למימוש אמיתה כזו.

הרבה פעמים אמיתות נתפסות כ אמת. זאת אומרת ש האמיתה נתפסת כמתארת בדיוק בלתי מעורער את המציאות באופן שאין אפשרות לחלוק עליו.

כנראה שאין חַיָה כזו.

במדע – שמושקעים בו מאמצים להשתמש בכלים מדויקים כדי לבנות תזות אודות המציאות - כבר מזמן נעשה וויתור על מושג האמת וקיימת הסתפקות בהנחות עכשוויות – הַנחות עבודה – שהן נכונות כל זמן שלא הוכח שהן נכשלו. התפיסה הזו בפילוסופיה של המדע נקראת "פונקציונליזם" – "תפקודיות". משמעותה:

אפשר להניח כל דבר. כל זְמן שזה עוֹבד – זה בסדר.

אגב, זה כנראה קשור לעוד מושגים במדע לְתיאור של מציאות שמאפשר פעולה או עבודה – המושג "עוִבדה" שקשור ל"עבודה" או הקישור באנגלית בין FACT ו FACTORY .

ניתן לומר שהנחות ותיאוריות מדעיות שמשו לשילוח גופים מלאכותיים לחלל ולהחזרתם כמו גם לחקר וייצור תעשייתי ברמה המקרוסקופית והחלקיקית של החומר ועוד. דברים עובדים. אף על פי כן - מדענים מוכנים לכך שכל רגע ההנחות שלהם תתבררנה כשגויות או לא מספיק מדויקות.

עם זאת, מדענים, שהם בסך הכול בני אדם, מתבלבלים לפעמים ומתייחסים להנחות שלהם כאל אמת וזה קשור לפעמים למושגי ה"אני צודק", כוח ו מעמד.

המעניין שדווקא בכל מה שקשור למציאות שאין לגביה פסיקות מדעיות מוסכמות – כל אחד מאיתנו מוכן להישבע שההנחות שלו לגביה ( שהן למעשה אמיתות ) הן אמת מוחלטת בלתי ניתנת לערעור.

זה כולל גם את השערות ודעות שיפוטיות שלנו לגבי תחומי חיים, לגבי אנשים, רכילויות, שמועות, פוליטיקה, דת, עניני היום יום, אקטואליה וכו' .

זה נובע בחלקו מהעובדה שאולי אי אפשר להוכיח אותן באופן מדעי, אבל באותה מידה הרבה פעמים גם קשה להפריך אותן בצורה נחרצת.

כנראה שגם בחיי היום יום, כל האמיתות - ההנחות והפרשנויות שלנו לגבי המציאות הן בסך הכול הנחות עבודה שמסייעות לנו לתפקד. ז"א לקבל החלטות ובחירות ולפעול בהתאם להן.

אם נתחיל לבדוק בדקדקנות כל אמיתה ואמיתה שלנו – נהייה עסוקים בחקירה ובדיקה ונפסיק לפעול ולתפקד. ההתייחסות לאמיתות כאל אמת מאפשרת לנו לתפקד.

אבל - לפעמים האמיתות שלנו לא עוזרות לנו ואפילו מכשילות אותנו, משתקות אותנו ו"תוקעות" אותנו.

בשלב הזה – מגיע הרגע שכדאי לנו לחקור אותן ואת אמיתותן.

זה קשה ולפעמים מעורר התנגדות. על זה אני רוצה לדבר.

כאמור, אפשר לומר שתפיסת המציאות האישית של כל אדם היא למעשה אוסף של הנחות ואמיתות שנרקמות לעיתים לתיאוריות וסאגות ( סיפורים ) אודות המציאות שמבוססות על רשמים ופרשנויות לאירועים בחיינו ולהתנסויות חושיות , רגשיות וחשיבתיות שחלקן מעוגן במציאות בצורה זו או אחרת וחלקן ממש לא .

ה"אמת" שלנו אודות המציאות מתחילה להיבנות עוד ברחם וממשיכה ביתר שאת מרגע הלידה ואילך.

האמיתות הללו נובעות, מחד, מתגובות חושיות ורגשיות ועיבוד חשיבתי, אך מאידך הן עצמן גם מחוללות תגובות רגשיות ומתורגמות לדימויים חשיבתיים ולתגובות התנהגותיות אקטיביות או פסיביות ( פעולה או שיתוק/קפיאה ) שנועדו במהותן לסייע להישרדות ולקיום (האישי ו/או הקולקטיבי ) .

אגב, לא תמיד יש חפיפה בין המטרות הקיומיות האישיות למטרות הקולקטיביות.

כיוון שבניית תמונת המציאות מתחילה למעשה במצב העוברי יש לפעמים פערים גדולים בהבנת המציאות ובפרשנות שלה - ז"א ב אמיתות שלנו - בין אלו שנבנו בגיל רך, צעיר, או בהמשך החיים.

אנחנו לא תמיד מודעים למועד שבו אימצנו לנו אמיתה ולמה.

הצורך בהישרדות, שמקבל גיבוי בגנטיקה שלנו, מקנה עוצמות גדולות ביותר להטמעת אמיתות בגיל רך או צעיר על מנת לאפשר לנו להגיב בפעולה ולצמצם את משך הזמן שבו אנחנו חסרי אונים, חלשים ופגיעים במיוחד. למשל טלה או גדי חייבים ללמוד במהירות רבה ללכת ולרוץ ואיזה צמחים לאכול ואיזה אסור, מי זה אויב ומי זה ידיד. האמיתות מתקבעות בעוצמה רבה ובמהירות על מנת לאפשר את קיומם של הצעירים.

אותן התרשמויות ראשוניות מקבעות בנו אמיתות שלפעמים אינן רלוונטיות או מועילות בגילאים מאוחרים ובתנאים אחרים ובמציאויות אחרות . בכל זאת קשה לנו להפטר מהן.

לרוב הבסיס של אותן אמיתות הוא כאמור תחושתי ורגשי. הוא איננו מודע ואנחנו מתקשים להבין או בכלל לחקור את האירוע המחולל או מסכת האירועים שיצרו את האמיתה שאנו אוחזים בה בהווה.

מעשיית הברווזון המכוער מדגימה את העניין הזה בצורה יפה. אפרוח ברבורים שבקע מביצתו במשפחת ברווזים נתפס כמכוער ע"י סביבתו ותוך אימוץ האמיתה אודות עצמו הוא טיפח צורות התנהגות השרדותיות ( הימנעות ככל האפשר ממפגש עם בעלי חיים אחרים או כניסה ל"כוננות ספיגה" כשאין לו יכולת להימנע מכך ). כך הוא נהג גם כאשר הפך להיות ברבור.

להקת ברבורים מתקרבת אליו והוא משפיל את ראשו ומתכונן להתקפה עליו כשהוא מגלה בהשתקפותו במים שבעצם הוא ברבור.

ייתכן שאילו נשבה רוח באותו יום והיו גלים במים, הוא לא היה מגלה שהוא ברבור. אולי אז הייתה התנהגותו לא מובנת ללהקה, דבר שהיה גורר התייחסות עויינת של הברבורים כלפיו והיה בכך כדי להגביר את השכנוע שלו שהוא מכוער. אפשר לומר שאחיזה באמיתה שלילית יוצרת מצב של מציאות שמחזקת את האמיתה הזו. זהו מעגל הקסמים השלילי שכל אחד מאיתנו חווה אותו לפעמים.

אולי – אם כבר - עדיף לחיות במעגל קסמים חיובי.

תגובות התנהגותיות ו האמיתות שעליהן הן מבוססות, שאימצנו לעצמנו בילדותינו עקב צמיחה וגדילה בסביבה מסוימת, מתקבעות ומופנמות וקשה לנו לשנות אותן בבגרותנו. כאמור הן נתפסות כאמת. נער שגדל בסביבה אידאולוגית – חילונית או דתית - יאמץ לרוב את מערכת האמיתות שסביבתו החזיקה בהן או אולי אף כפתה אותן עליו. הוא אימץ אותן קודם כל כתגובה השרדותית קיומית שהייתה נכונה לאותה סביבה, הרבה לפני שהיה יכול להרהר במושגים בצורה מעמיקה ונינוחה.

תינוק שחלה ופירפר בין חיים ומוות בגיל רך וחווה חוויה של סבל גופני, גם עקב המחלה וגם עקב טיפול מכאיב שהיה הכרחי וחיוני, יאמץ אמיתה שתטפח סוג של חשדנות כלפי העולם וכלפי מבוגרים גם כאשר הם שוחרי טוב.

בעניין הזה, אני יכול להעיד שבשנות עבודתי הרבות בהוראה נוכחתי לפעמים בהבדלי גישה קיצוניים בהתנהגות של אחים. כאשר חקרתי מה קרה בסמוך ללידה או בגיל רך, לרוב הסתבר שילד שהיה בעל התנהגות חשדנית ומפוחדת – חווה חווית מחלה קשה או פגיעה בסמוך ללידה או ככלל בראשית דרכו בעולם. סביר להניח שבבגרותו - אם יישאל - יתלה את חשדנותו למשל במפגש הרבה יותר מאוחר עם מבוגר שפגע בו, שנים לאחר אירוע המחלה ( שאותה לא יזכור ), או שייחס את חשדנותו להתנהגות פוגעת של אנשים בסביבה העכשווית שלו בחייו העכשוויים.

אם סביבת הילדות וסביבת הבגרות אינן שונות בפערים גדולים - האמיתות אודות העולם וצורות ההתנהגות הנובעות או קשורות אליהן יכולות להיות מועילות מאוד. מצד שני – הן גם משמרות מציאות ומונעות את השינוי שלה.

כל זמן שהדבר משרת אותנו ותורם לקיומינו ו/או מטרותינו, ייתכן ולא ייווצר צורך בחקירת האמיתה ובמציאת דרך להיפטר ממנה ומההתנהגות הקשורה אליה. ( ראוי לציין שגם במובן הזה ישנן לפחות שתי צורות תרומה עיקריות : האחת היא תרומה לקיום, לצמיחה ולהתפתחות והשנייה היא תרומה להישרדות במצב של איום או מצוקה, והיא רק תורמת לאי החמרה או להאטה בהחמרה של האיום או הפגיעה ).

ישנם מקרים שצץ צורך בשינוי גישה, שמשמעותה חקר אמיתות האמיתה וחקר התרומה שלה :

מקרה ראשון של צורך בשינוי אמיתה – המציאות הנוכחית אינה דומה למציאות שבה נוצרה האמיתה שאמנם תרמה לקיום,לצמיחה ולהתפתחות בעבר, אך ההתנהגות ודפוס התגובה הרגשית הקשורים אליה אינם משרתים ותורמים בהווה ובעצם יוצרים מצב של סבל או אפילו איום קיומי עבור מי שמחזיק באמיתה הזו.

למשל - ערב מלחמת העולם השנייה היה לצבא הפולני חיל פרשים מיומן ומאומן. כשפלשו הגרמנים לפולין, דהרו הפולנים האמיצים על סוסיהם מול... טנקים.

הם הושמדו תוך מספר דקות.

ה אמיתה – " חיל פרשים מאומן יוביל לניצחון " – קרסה תוך דקות.

מקרה שני של צורך בשינוי אמיתה – האמיתה אומצה ע"י פרט או פרטים במציאות מצוקתית בעבר, הצדיקה מצב של אומללות וסבל של הפרט/פרטים בעבר ו... משמרת מצב של סבל גם בהווה.

הצרפתים בנו קו ביצורים אדיר על גבול גרמניה צרפת – קו מאז'ינו – והאמינו באמיתה – "קו מאז'ינו יגן על צרפת" . הגרמנים פלשו לצרפת דרך... לוקסמבורג . הם עקפו את קו מאז'ינו וכבשו את צרפת בתוך מספר שבועות.

כאמור, גם אימוץ אמיתה שגורמת סבל, משרתת למעשה את הפרט המאמץ. למשל תינוק או פעוט שמתלונן ובוכה עקב התנהגות פוגענית מצד הורה/הוריו ובכיו מעורר את כעס או זעם ההורה – מצוי בסכנה גדולה. אבל - אם הוא יאמץ דימוי של " זה מגיע לי, אני רע, אני אשם, אה עכשיו ברור לי למה התייחסו אלי כך " זה יוצר הרמוניה במערכת הנפשית שלו ומונע תגובת תלונה או מרד במצב שבו תגובה כזו מסכנת את קיומו. ז"א - אימוץ האמיתה השלילית תורם בעצם זה שהוא לכאורה מונע החמרה במצב. אפשר לומר שתינוק או פעוט מגיב במערכת יחסיו עם הורה נוירוטי או פסיכוטי בדומה לתגובתם של אסירים במחנות השמדה שחוו התעללות אך היו צריכים להרכין ראש כיוון שכל תגובה אחרת הייתה מביאה עליהם מוות מיידי. תגובה כזו ידועה בכינוי "תגובת אשמת הקורבן ". קיימת גם באותו הקשר אפשרות של אימוץ אמיתה "העולם מלא אנשים רעים ומסוכנים, אני צריך להיזהר ולחשוד בכולם " שמסייעת אז, בעבר, אך מאוחר יותר מונעת יחסי אמון עם אנשים אחרים.

דוגמאות נוספות: למשל אימוץ דימוי הברווזון המכוער של הברבור, או ילד שחווה התעללות ונאלץ בכורח הנסיבות לאמץ את האמיתה שהוא אשם בכך, או מחלה או פגיעה שגרמו לפיתוח חשדנות וחרדה מתמידים מפני בני אדם ( "העולם הוא מקום נורא" ) , או פיתוח דימוי עצמי נמוך עקב קבלת מסרים קשים ופוגעניים מסביבת הגדילה, וכניסה למצבי שיתוק ודיכאון ארוכים , פיתוח דפוס של חרדה מהתנסויות חדשות וממצבי כישלון, נטייה לשקר, שבזמנו הייתה תגובה נכונה למציאות מאיימת אך היא משמרת מצב של נידוי וחרדה ועוד ועוד .

אימוץ אותה אמיתה המצדיקה את אותה תגובה התנהגותית ורגשית הגורמת סבל - מונע שינוי של אותה התנהגות וכתוצאה מכך משמר את אותה מציאות של סבל ולפעמים אף מרחיב אותה במעין מעגל קסמים שלילי.

מקרה שלישי של צורך בשינוי אמיתה – שילובים שונים של השניים :

אימוץ דימוי עצמי נמוך מחד ובמקביל לכך - אימוץ דימוי מגונן ומפצה, לפעמים אף שקרי, על כל דפוסי ההתנהגות הקשורים בו. אחיזה היסטרית באותן התנהגויות ודימויים מפצים, גם כאשר הם מנותקים מהמהות הטבעית שלנו ומהכישורים והנטיות הקשורות אליה. למעשה אימוץ הפרסונה (המסכה ) המפצה, מחזק ומאשש את המשך האחיזה בדימוי הנמוך ואת המשך האחיזה באמיתה הקשורה אליו, המותירה אותנו במעגל הסבל. משמעות הדבר – סבל וחרדה מ "חשיפת האמת" אודותינו, וחיים תוך התנכרות למהותנו המקורית.

אחת מהתוצאות - למשל אימוץ משלח יד/מקצוע או תפקיד חברתי ( הליצן המצחיקן בחבורה ועוד ) שבעצם זה לא בדיוק מה שהיינו בוחרים לו היינו גדלים בסביבה תומכת. אני חושד שרוב הפסיכולוגים לא היו מגיעים ל"מקצוע" לולא היו כל כך פגועים ... אבל זה גם קשור למשלחי יד שאנחנו בוחרים בהם - אם בגלל שההורים שלנו עסקו בכך או שסביבת הילדות שלנו העריכה וכיבדה כמשהו שיוסיף לנו ערך ( זה יכול להיות גם עיסוק מנוגד כמו עבריין או שוטר ) , או שההורים שלנו רצו בהם וחשבנו שזה יוסיף לנו נקודות ועוד . המשותף בתפקידים,פרסונות ומשלחי יד שאנחנו מאמצים כדימויים מפצים – שהם לא תואמים את מהותנו ובכך מנציחים את הסבל שאותו ניסינו בהגיוננו הילדותי למנוע. הם מותירים אותנו במעגלי הסבל והחרדה ואף יוצרים מעגלים כאלה בסביבתנו.

מקרה רביעי של צורך בשינוי גישה - שהוא נפוץ ביותר – אחיזה באמיתות סותרות .

למשל, בימים אלו פרשת "חברת חפצי?ה", שמי שאחראי למשבר הוא בעל החברה שהיה כנראה מטרה ללעג ע"י משפחתו – משפחת קבלנים – בשל עדינותו ורגישותו ( "חנון" ), בעיקר ע"י אביו והחליט להראות להם ו... כשל. כתוצאה מכך נפגעו מאות ואלפי משפחות. אבל זה נכון גם לגבי פוליטיקאים, גנרלים וכל מיני אנשי שררה , בלתי מתאימים במהותם לתפקידים המפצים שנטלו על עצמם ואנשים רבים, לפעמים מיליונים, סובלים בשל כך ואף משלמים בחייהם ובגופם.

למשל אדם יקר חולה סופני וסובל ייסורים נוראים. הוא מבקש לנתק אותו מהמכשירים. אנחנו חושבים שנכון לעשות זאת, אבל אנחנו פוחדים כיוון שאנחנו גם מחזיקים באמיתה של קדושת החיים. או הקושי של הורים לילדים שמתנהלים לדעתם בצורה אלימה או הרסנית מול אמיתות כגון אם ההורים אוהבים את הילדים אסור להם להתערב בחייהם. למשל מערכות יחסים מעוותות עם מאהבים שבמקביל כנראה גם מנצלים אותנו ועוד.

למעשה מי שאוחז במערכת אמיתות סותרות דומה למי שכבול בחבלים המושכים אותו לכיוונים מנוגדים. גם אם אף אחת מהאמיתות לכשעצמה , אין בה כדי להזיק, כל המערכת גורמת לשיתוק. רק הוויתור על חלק מהן יביא בעצם לדינאמיקה של תנועה. לפעמים זה גם לא חשוב איזה מהן. בדרך כלל אנחנו בטוחים ש: כולן חשובות ושאי אפשר לוותר על אף אחת מהן.

אבל בניגוד לנו - כך אנו מאמינים – אנשים אחרים, שאנחנו מאמינים שאנחנו תלויים בהם, שאושרנו תלוי בהם – כן יכולים לוותר על האמיתות שלהם.

אנחנו פשוט יודעים שזה ככה.

גם זו אמיתה.

" וותר על אמיתה/אמיתות שלך ותשתחרר"

ביירון קייטי למדה זאת על בשרה.

למעשה היא פיתחה אמיתה חדשה –

. היא למדה לעשות זאת בדרך מצוינת.

היום היא כנראה אישה משוחררת ושמחה.

אם לסכם בקיצור את המקרים:

מקרה אחד – אחיזה באמיתה מסוימת שתרמה לנו בעבר והקנתה לנו יתרון, אך אינה תורמת בהווה ויוצרת מצב של מצוקה וסבל.

מקרה שני – אמיתה שכבר בעבר שימרה מצב של סבל שנכפה עלינו עקב חולשתנו אז, שמשמרת את מצב המצוקה והסבל גם בהווה.

מקרה שלישי – שילובים של השניים.

מקרה רביעי – אחיזה במערכת אמיתות סותרות.

סיבות לקושי להרפות מאחיזה באמיתות.

( מי שהשאלה "למה" לא מעניינת אותו, מוזמן לדלג על הפרק הזה , כולל על הנספח של "אני צודק " , להסיר מעל עצמו הרבה מנטל הקריאה ( למי שזה באמת נטל ) ולעבור לתהליך השינוי עצמו (עמ' 10 ) שההבנה שלו כן חשובה, לדעתי )

שאלה: מדוע קשה לנו להרפות מהאחיזה באותן אמיתות שאינן משרתות או תורמות לנו יותר ?

כאמור יש לכך מגוון של גורמים. אני אמנה רק כמה מהם.

בראש ובראשונה מנגנונים גנטיים, אבולוציוניים, פסיכו נוירולוגיים שאנו מצוידים בהם כאמור על מנת שנוכל לתפקד גם כ"גורים" אנושיים בסביבה עוינת שאין בה זמן להשתהות וללימוד ארוך טווח. זה קשור ללמידה אסוציאטיבית שקשורים בה מנגנוני הישרדות.

הם מכתיבים התנהגות שכל שינוי בה מפעיל מנגנוני תגובת פחד.

אלו הם מנגנונים עוצמתיים, לא מודעים שנמצאים בחלקים קדומים של המוח בעיקר באזור הרכתי ובמערכת הלימבית, כמו למשל בלוטת האמיגדלה (גרעין השקד), התלמוס וההיפוקמפוס ולפעילות של גלוטמטים ורספטורים מסוג AMPA, NMDA, ו cAMP, שבעצם מקבעים התנהגויות בצורה אסוציאטיבית מובלעת ולא מודעת. כאמור שינוי ובעיקר שינוי קיצוני מפעיל אותם ליצור תגובת פחד המונעת את השינוי.

למשל, דרישה מאדם שננשך ע"י כלב בינקותו שיעבור תהליך "ריפוי" מהיר ע"י כך שייגש וילטף כלב קטן עם זמם על הפה, ושבעליל איננו מסוגל לפגוע בו בהווה. הדרישה לא תניב ליטוף אלא תעורר חרדה והתנגדות שכביכול אין בהן שום היגיון. ההקשר האסוציאטיבי בא לידי ביטוי בכך שאפילו תמונה של כלב או שמיעת נביחה של כלב בסרט קולנוע יכולה ליצור אצל אותו אדם תגובת חרדה והתגוננות.

ההתנגדות לשינויים, במיוחד לשינויים קיצוניים ומהירים, באמצעות הפעלת תגובות של פחד וחרדה קיימת גם כאשר אנחנו מודעים לכך שה אמיתה ודפוסי ההתנהגות הקשורים אליה אינם מציאותיים ואינם משרתים אותנו. זה חל לאו דווקא רק על שינויים שמוגדרים כשליליים או לכאלה שקשורים לטראומות . זה תקף גם לשינויים שמוגדרים כמשפרים וכתורמים לצמיחה :

אדם שהתעשר והפך להיות מפורסם בין לילה עלול להיתקף חרדה עמוקה עד כדי כך שינסה לשים קץ לחייו ( למשל המקרה של הזמר מייק בראנט ), או יתמכר לחומרים "מרגיעים" כמו אלכוהול או סמים ותרופות הרגעה (למשל זמרים , דוגמני צמרת, כוכבי קולנוע רבים אומנים, סופרים, אנשי עסקים ועוד אנשים ש"הצליחו" מהר ).

דוגמאות נוספות:

אדם שלא עסק בפעילות גופנית ומחליט יום אחד להתחיל לרוץ מתוך רצון לשפר את בריאותו ובכל זאת יפסיק לאחר זמן לחלוטין כל פעילות ספורטיבית.

כל סיפורי דיאטות הכאסח שאמנם מגמתן חיובית ואף חיונית אך לאחריהן אדם חוזר למשקלו הקודם ואף מעלה במשקל.

המשמעות - דרישה לשינוי קיצוני של תפיסה ונגזר מכך – של התנהגות – מעוררת חרדה והתנגדות הקשורה למנגנונים אבולוציוניים.

אחת מההנחות היא שזה קשור גם לצורך ביציבות לשם קבלת החלטות, גם לצורך שלנו בזהות עצמית, הן לצרכים פנימיים והן לצרכי שייכות וקבלה חברתית ( " אני מכיר אותו, הוא בסדר... " ) . הצורך שלנו בזהות מתבטא לפעמים בביטויים כמו " זה לא הייתי אני" , או "אני לא כזה" ועוד. זהות קבועה וידועה נוסכת בנו תחושת ביטחון ויציבות. אני יודע מי אני כשאני מתעורר בבוקר וזה קשור לאחיזה יציבה במערכת של דפוסי התנהגות, שמשמעותה גם אחיזה איתנה במערכת אמיתות יציבה ובהתאם לכך מערכת מטרות ויעדים ברורה. הפחד אוחז בנו נובע מהאחיזה באמיתה שאם אני מוותר על האמיתות שלי בעצם מי אני, מה הם מטרותי בחיים, איך אני יכול לסמוך על עצמי, אולי אני אהפוך להיות אדם שלילי, או שאני בעצם אדם שלילי ועוד ועוד.

אגב, מסתבר שדעתם של רוב האנשים על עצמם טובה בדרך כלל מהדימוי שלהם בעיני אחרים.

וכאן זה מתחבר לייצוג שלנו בחברה כשלרוב אנחנו מאמצים מערכת דימויים או ייצוגים, אפשר לומר "תפקידים" או "מסכות " שאנו מגדירים כ"אישויות" ( פרסונה persona בלטינית משמעותו מסיכה ), שלדעתינו מגוננת עלינו ומשרתת את מטרותינו. הייצוג הקבוע והיציב בחברה נועד פעמים רבות לשרת את החברה סביבנו ולכן אדם שהחברה איננה יכולה לצפות את מעשיו מכונה בביטויים כגון : הפכפך, לא יציב, זגזגן אימפולסיבי, אופורטוניסט, מעורער ועוד. עוד נראה זאת כשנעסוק בשינוי, כיצד החברה תתנגד שנצליח בתהליך השינוי, גם כשזה ברור לכולם שזה לטובתינו. וויתור על זהות מעורר בנו אימה, ונדמה לנו שוויתור על אמיתות שאנו אוחזים בהן הוא שווה ערך לוויתור על זהותינו, אף על פי שבעצם הרבה מהפרסונות שאימצנו לנו בעצם מנתקות אותנו ממהותינו האמיתית שהיא יציבה מטבעה ויחד עם זאת גמישה והרמונית. הדוגמה לכך הם תינוקות, שאפילו שהם בני כמה ימים ניתן להבחין שלכל אחד מהם מהות שונה. בוויתור על אמיתות שלנו אין באמת וויתור על מהותינו, רק על הכבלים שלנו ועל הניתוק שלנו ממהותינו הטבעית שעימה נולדנו. אם נלמד להגיב למציאות, אפשר להחליף את כל הביטויים שאחרים יגדירו אותנו לשלילה (לנוחיותם ) בביטויים חיוביים כמו גמיש, הרמוני , חי את המציאות, ענייני, זורם ועוד.

ובכל זאת הפחד שוויתור על אמיתותינו יביא לאבדן זהותינו הוא גדול ומפעיל את כל מנגנוני האזהרה, החרום וההתנגדות לשינוי.

וזה מתקשר לאפשרות הבאה :

סיבה נוספת לקושי להרפות מאמיתות – קשורה למושג המוסכמה – קבוצת אנשים יכולה לחיות יחד כל זמן שיש בינם תקשורת והסכמה הדדית בחלק גדול או קטן של מכלול ההתנהגויות שלהם. אך אלו, כאמור קשורות לאמיתות שלהם אודות המציאות.

לכן, פערים קטנים בתפישת המציאות אולי יוצרים גיוון מבורך, אך קיים חשש שפערים גדולים מדי בתפיסת המציאות עלולים להביא להתנהגויות סותרות שבמקום לסייע לשיתוף פעולה תורם לקבוצה ולפרטים, הן תבאנה לעימותים ואולי אף להרס הקבוצה וליצירת איום קיומי, הן במובן המידי - כמו למשל כתוצאה מאי קיום חוקי תנועה - או בטווח הארוך - למשל שחיתות או אפליה חברתית, או מחנאות פוליטית, שעלולים להביא להתפוררות חברתית ולפגיעה בהגנות שמעניקה הקבוצה לפרט. החשש הזה מוטמע בנו בלא שום קשר למידת העיגון של אמיתה כזו או אחרת במציאות.

ההיצמדות לחברה ולמוסכמות חברתיות היא נטייה אבולוציונית כמו גם דפוס נלמד. העוצמה של הנטייה הזו היא כה חזקה עד אשר יכולים להיווצר מצבים שבהם חברה שלמה תאמץ אמיתות שיוליכו לאובדנה. אם יהיו בה פרטים שיצביעו על הסכנה שבכך – הם ינודו ויוחרמו, היות והאמיתות שהם מחזיקים בהם אינם עולות בקנה אחד עם האמיתות המוסכמות, למרות שיהיו אולי מי שיסכימו עם אמיתותיהם החריגות.

כך יכול להיווצר מצב שבו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, לא יזכה לאהדה אלא להיפך – הוא יותקף באלימות ע"י הוריו או אנשים אחרים.

אפשר לומר לכן שהחשש או אף החרדה מפגיעה בלכידות חברתית – שמשמעותה לעיתים לכידות אמיתות – גוברת לפעמים על החרדה מפני מצב שאחיזה במוסכמה/אמיתה מוטעית עלולה להביא לאובדן הקבוצה.

בנוסף – הפחד של הפרט להיות חריג ומנודה משורות הקבוצה ומההגנה שהיא מעניקה לו, יכול אף הוא לגבור על הצורך שלו להחזיק באמיתות שונות, או אף על החשש שלו שהמוסכמה החברתית תוביל לאסון .

הנטייה להחזיק באמיתות שהן חלק ממוסכמה חברתית היא עוד גורם שמונע שינויים בתפיסת המציאות ומונע אימוץ אמיתות שיכולות לחלץ ממצב של מצוקה וסבל.

אגב, זה יכול להיות מורכב יותר, כמו הקושי והחרדה לשנות אמיתה שהתקבעה בעבר, שקשורה למוסכמה חברתית שהייתה מקובלת בחברת העבר שהפרט גדל בה ושאיננה הולמת את המוסכמות המקובלות בחברה העכשווית שהפרט מצוי בה כרגע. מצב כזה יכול לקרוע את הפרט בין החרדה שלא לאמץ מוסכמה חברתית בחברה הנוכחית, לבין חרדה לנטוש מוסכמה חברתית קודמת.

מצבים כאלה מוכרים בארצות הגירה - אצלנו למשל, בעיית העולה החדש מול תרבות הצבר בשנות החמישים, או בעייתם של דתיים בחברה חילונית, למשל בצבא, או עולי אתיופיה בחברה קפיטליסטית, מערבית מתירנית וחילונית (וגזענית) וכו' .

הפרת מוסכמה מעוררת הן בפרט והן בסביבתו תגובת פחד והתנגדות , גם כאשר יש חיזוקים חשיבתיים ואולי אף עובדתיים שמעידים על כך שהדבר נדרש.

למשפחת החשש המודע או הלא מודע ש "אינטרס שלי ייפִגַע אם אוותר על ה"אמת" שלי = תפיסת המציאות המסוימת שלי", קשורה גם אובססיית ה "אני צודק" ומושגי ה כוח ו המעמד. יותר נכון הפחד להיות לא צודק או הפחד שיתברר ש טעיתי והמשמעות לגבי כוחי ומעמדי ו/או לקיומי.

כיוון שהמושגים האלה של אמת וצדק וטעות ואשמה כל כך טעונים רגשית וכל כך כרוכים בחרדות, בפחדים בנטיה להיאחז בצורה היסטרית באמיתות, וכן בתוקפנות ואלימות כלפי אחרים וכלפי עצמינו – העניין דורש דיון מיוחד, יחסית ארוך, שהעדפתי להעביר אותו לניספח מיוחד ולא להשאיר אותו בגוף המאמר. אפשר לקרא אותו או לא. אפשר להסתפק בידיעה שהצורך להיות צודק יכול להביא על אדם סבל ואף אובדן ובכל זאת הוא לא יוותר.

תהליך השינוי

למעשה כחוט השני עובר המושג פחד בכל הגורמים שנמנו עד עכשיו כמשמרים מציאות של סבל.

כאמור, כמעט כל שינוי ברמה ההתנהגותית, החשיבתית או הרגשית, במיוחד כשהוא שינוי חריף – יוצר מצב של תגובת חרדה קיומית והתנגדות לשינוי, שהם מובנים באותם מנגנונים נוירו פסיכולוגים במוחנו כפי שכבר ציינתי. לכן תהליך של שינוי דורש זמן וכרוך במעבר ה ד ר ג ת י ושיטתי בן כמה שלבים, כאשר דילוג על שלב עלול למעשה להכשיל אותו.

בפועל שינוי קיצוני בתפיסת המציאות יכול להתרחש בשני מקרים קיצוניים –

האחד – עקב זעזוע רגשי הנובע מחשיפה לאיום קיומי או לתחושת איום קיומי שיוצרים פחד או אימה שווים או גדולים יותר מהחרדה משינוי.

לחילופין :

תחושת ביטחון גדולה ונינוחות המאפשרת את בדיקת המציאות ואת הכדאיות של שינוי, כולל שינוי בתפיסת המציאות ואימוץ אמיתות אחרות.

או שילוב של השניים בצורה כזו או אחרת.

בכל מקרה, גם אם חל אותו שינוי קיצוני – הצלחתו איננה מובטחת עקב קיומם של אותם מנגנוני התנגדות לשינוי. לכן נדרשת עדיין תקופת חיזוק ואישוש של השינוי, שהיא כרוכה בזמן ולעיתים גם בהשקעה התנהגותית ו/או חשיבתית חוזרת ונשנית. ככל שתהליך החיזוק והאישוש פשוטים וקלים יותר לביצוע, או שהם בדרגות קושי עולות בצורה מתונה – סיכויי הצלחת השינוי גוברים.

ככל שיש גורמים מחזקים לשינוי – הצלחות בהשגת המטרות, או תמיכה חברתית , ובמקביל – קשיים אישיים או סביבתיים לחזרה לדפוסי חשיבה והתנהלות קודמים – שוב עולים סכויי הצלחת השינוי.

ולהיפך – אי קיומם של כל הגורמים הללו מקטין את הסיכויים להצלחת השינוי.

תהליך השינוי עצמו מורכב משישה שלבים

שלב אחד – אי מודעות/הכחשה –שלב שבו הפרט לא מודע למצבו, או אפילו למצוקתו. אבל יכול להיות שאחרים כן יכולים להבחין בה. זה יכול להיות ממש בקטע של מצב חרום – " היזהר! נמר עומד לזנק עליך מאחור" או " זהירות, הדבר הזה עומד ליפול עליך... " שלפעמים מגיבים לו מייד ופועלים מיידית למניעת נזק ( או לא... ). או - שומעים הערה על מצב מצוקה שהוא אולי איננו מסוכן ברמה המיידית, כמו " אתה נראה קצת שפוף, עייף,שתוי,לא מרוכז, לא מרוצה, מנוכר, כועס...מעשן יותר מדי " וכו'. כיוון שהמצב איננו מפורש כמצב חירום, התגובה יכולה להיות גם - " מי אני ?? מה פתאום! על מה את/ה מדבר/ת" וכו'.

שלב שני – מודעות או הרהור - " כן אולי כדאי לי להקשיב יותר לאזהרות. זה כבר לא כל כך נראה לי, לאבד את הרגל השנייה לאותו תנין או למישהו מהתנינים החברים שלו. אולי אני אחשוב על העניין הזה עוד פעם... "

או- "כן אני באמת מרגיש קצת תקוע/משתעל בזמן האחרון יותר מדי/ מתקשה לסיים משימות בעבודה/ שהמצב בינינו לא בדיוק זורם/ חושב שאני לא בדיוק רואה עם הכיסויים על המשקפת... אולי כדאי לי לפנות לייעוץ או לעשות משהו בעניין ". המצב הזה יכול לארוך זמן רב, אפילו שנים, בעיקר בגלל הרבה מהקשיים שמנינו.

שלב שלישי – הכנה/התכוננות – שכולל גם הצהרות אופרטיביות פומביות " החל מיום שני אני מתחיל להוריד את כמות הסיגריות, אתם שומעים? כולכם עדים! " או "קבעתי פגישה עם הדיאטנית ושוחחתי עם המשפחה על זה שלא נחזיק בבית עוגיות ודברי מתיקה ובקשתי מהילדים שיעזרו לי ". הוא מכיל גם הכנות לשינויים בסדר היום והתפנות אופרטיבית ומנטאלית לקראת שלב הפעולה. זה שלב חשוב שהוא מחויב המציאות, למרות שיש תמיד מי שמנסים לדלג עליו או מי שמנסים להאיץ ולגרום למשתנים לדלג עליו ולעבור ישר לפעולה.

שלב רביעי – הפעולה – שהרבה תרפיות וטיפולים מתמקדים בעיקר בו ומתעלמים מהשלבים הקודמים או המאוחרים וכן מתעלמים מהאפשרות והצפייה שכל המחזור הזה של השלבים יכול לחזור על עצמו מספר פעמים עד להצלחת השינוי. כאמור גם לשלב הפעולה יש סיכויים כשהוא נעשה בצעדים זעירים, מתוך כוונה לעקוף את מנגנוני ההתנגדות לשינוי על תחושות החרדה הכרוכות בהם.

שלב חמישי – שלב החיזוק/תחזוקה – אחד השלבים הקריטיים שפעמים רבות מסתיים בנסיגה למצב התחלתי. הסכנות בשלב הזה מורכבות מלחצים חיצוניים: של סביבה ואנשים שבמודע או לא במודע לא משלימים עם השינוי ומנסים לבטלו, מנסים לפתות אותנו " נו באמת חתיכת עוגה אחת לא תשנה...", " עזוב אותך, בוא תרים כוסית עם החברה'...". אתגרים פנימיים: שמורכבים מפיתויים " נו באמת, לא אכלתי כל היום אז מגיע לי איזה נישנוש קטן... ", תחושות ביטחון עצמי מופרז "אני כבר יכול להיכנס לפאב בלי לגעת בכלום..." , או האשמה עצמית "זאת מסיבה, הוא ייעלב אם אני לא אתכבד בעוגה"... " זה הבן/בת שלי איך אני יכול להיות כל כך קשה ולא לקנות לו/לה רק את הדבר הזה... ", " הוא כל כך משתדל ונראה כל כך אומלל, והוא הבטיח שלא ירים עלי יותר יד... איך אני יכולה להיות כל כך אכזרית כלפיו ולא לקבל אותו חזרה... ". מצבים מיוחדים : " לא נגעתי כבר בסיגריה שנה אבל כשהבת שלי נפצעה והייתי איתה בחדר מיון, זה שבר אותי" , " כשהחברה שלי פשטה את הרגל חזרתי לשתות... כשהתגרשתי... "

אם נשים לב מדובר כאן בהצהרה פנימית של אמיתות ביחס למציאות שגורמות בסופו של דבר לנסיגה...

למעשה, גם בעניין הזה יש דרכים ושיטות לתחזוק השינוי, הרבה פעמים ע"י המשכיות ואימון והמשך קבלת תמיכה מהסביבה ( חברים, אגודות, מטפלים, בני משפחה ) וגם מעצם הידיעה שנסיגה היא דבר שעלול להתרחש יותר מפעם אחת, אך עם סבלנות ונחרצות בסופו של דבר - הסיכויים גוברים עם כל ניסיון מחודש לשנות דפוסי תגובה רגשיים, דפוסי חשיבה והתנהגות .

אפשר לומר שיש שלב חמש וחצי – שלב המחזוריות – שעלול למעשה להתרחש. ( סטטיסטית, שינויים מוצלחים של ניסיון ראשון הם בהיקף של 20% , ז"א רק אחד מכל חמישה מצליח ). אבל במקרה הזה של מחזוריות ונחרצות, פועל הכלל של " מעידה בתהליך שינוי זה נפילה של צעד אחד אחורה והתקדמות של שני צעדים קדימה ". ככלל לא צריך להתרגש מנסיגות כיוון שהמחזוריות היא הכלל ולא היוצא מהכלל. כשמתחוללת נסיגה,רצוי להפיק לקחים ולהיערך מחדש, כיוון שהמעידה והנסיגה מעידות יותר על הצלחה ולא על כישלון.

שלב שישי – סיום – יש מי שקובע שאין בכלל סיום אלא תחזוקה לכל החיים. זו אמיתה חלקית. יש מקרים שאכן דורשים תחזוקה מתמדת ויש מקרים שתהליך השינוי מסתיים סופית.

ביירון קייטי ושינוי - הבריחה מכלא האומללות או שלוות הלוחמ/ת

בדברים שנאמרו לעיל נפרשה הבעייתיות בהקשר של מהות תפיסת המציאות שלנו, של הקושי שלנו להרפות מאמיתות מייצרות סבל ומצמצמות, של המורכבות והקושי להצליח לשנות הרגלי ודפוסי חשיבה והתנהגות, גם כאשר אנחנו מכירים בצורך ואף רוצים בכך.

ביירון קייטי מצאה דרך אלגנטית פשוטה וגאונית לעשות זאת.

היא לוקחת משפט כמו " חבל לבכות על חלב שנשפך " שלכשעצמו, גם אם הוא נכון יש בו מן ההטפה מעוררת התנגדות ( "אני אבכה על מה שבא לי, כמה שאני ארצה " , או " קל לכם לדבר " ) ואומרת :

" אבל, אם בא לך לבכות עליו - זה בסדר גמור, בדיוק כמו שאם בא לך להפסיק לבכות עליו. אם בא לך להפסיק לבכות עליו אני מציעה לך לאמץ גם את הרעיון שזה שהוא נשפך - גם זה בסדר. כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. אפשר תמיד לבדוק מה הרווח מזה. בכל מקרה אם החלטת להפסיק לבכות , בוא נראה מה לעשות עם הזמן שהתפנה, מה אתה יכול ורוצה לעשות בהמשך, מה בעצם המטרות שלך חוץ מלבכות על החלב, איזה מחשבות ופחדים מפריעים לך לממש אותן ונטפל בהם. ז"א, נטפל גם במשפט ' אולי גם חבל לבכות על כך שהחלב אולי יישפך בעתיד ( או להיות משותק מרוב פחד שאולי הוא יישפך בעתיד ) ' , למרות שזה בסדר אם אתה בוחר לבכות עכשיו או לחשוש ולפחד שהחלב, שעוד לא נשפך - יישפך. זה בסדר גם אם תחליט לנסות לא לבכות, או לא לחשוש או לא לפחוד מכך. בכל מקרה תמיד יתרחש מה שצריך להתרחש ואנחנו נדע זאת כי זה מה שיתרחש. לכן כל בחירה שלך מצוינת, כולל הבחירה להישאר במעגל הסבל , עד שתחליט שאתה כבר לא רוצה להיות שם. בכל מקרה אתה תבחר את הבחירה הכי טובה, תמיד "

זהו פיתרון WIN WIN אולטימטיבי בדומה לסיפור האיכר והשקר:

מלך אחד הכריז - לא ידוע למה - שהאדם הראשון שיספר לו דבר מה והמלך יאמר לו "אתה משקר " יזכה לקבל את חצי המלכות ותינתן לו חסינות עד דור עשירי וזכות להוריש את הזכייה. אם המלך לא יאמר זאת – ראשו של הקשקשן ייערף. הגיעו המון בודי סיפורים. שקרנים, רמאים ו... הרבה מאוד פוליטיקאים ועורכי דין והחלו להצטבר ראשים רבים על העמודים המחודדים לפני הארמון. יום אחד מגיע במהירות קרון גדול ונעצר לפני הארמון. יורד ממנו איכר גבוה וממהר אל אולם הקבלה, כשהוא חולף במהירות על פני המסכן האחרון שנגרר אל הגרדום ומתייצב מול המלך. "כן" פונה אליו המלך בפנים משועממות, "מה הסיפור שלך עלוב נפש שכמותך ? "

- " באתי לקבל את הזהב שהִבטחת למלא בו את הקרון שלי, כולל הבטחת חסינות לי ולצאצאי עד דור עשירי וזכות להוריש להם את הזהב "

- ?????

- כן, כן, הוד מעלתך, אל תיתמם לי פתאום "

________________

במציאות של עמידה בהבטחות, ברור שלמלך לא הייתה ברירה. הוא הפסיד בכל מקרה והאיכר הרוויח בכל מקרה.

( אני מאוד מקווה שהאיכר החכם גם נערך למציאות שהמלך יצווה לערוף את ראשו בכל מקרה כי : " פשוט בא לי. סתם ' עבדתי ' על כולכם. הייתי משועמם... אני המלך ואני קובע ". מה שאני בטוח הוא שהגישה של ביירון קייטי תוכל, גם במקרה כזה , לעזור לאיכר להישאר שלו עד שראשו ייערף... )

למעשה ביירון קייטי, מצוידת ב"חכמת איכרים" מציעה פיתרון דומה שהוא גאוני בפשטותו גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה הטכנית. מעגלי הסבל ומנגנוני ההתנגדות לשינוי מפסידים, והאדם הסובל מרוויח תמיד... הוא נחלץ ממעגלי הסבל המנטאליים. אמנם הוא לא תמיד יכול לברוח מגורלו, מהאירועים הפיזיים המתרחשים וקורים לו וליקיריו, אך הוא לא יכנס למעגלי הסבל הנפשי. הדבר יאפשר לו לבחור נכון יותר, תוך ניצול מקסימאלי של יכולותיו בהתחשב באילוצי הסביבה. בהיותו שלו, הוא יוכל לעשות כמיטב יכולתו. שלוותו תהייה שלוות הלוחם שיעשה כמיטב יכולתו, למרות שהוא תמיד עלול להיתקל בלוחם טוב ממנו ולהפסיד, אך עד לאותו רגע יפעל במיטבו מתוך אותה שלוות הלוחם .

הדרך של ב.ק. למעשה נוגעת בשאלות פילוסופיות ובאמיתות פילוסופיות שכל הדתות למעשה נוגעות בהן וכן גם רוב האסכולות הפילוסופיות הלא דתיות. אפשר לקחת את זה לכל כיוון שרוצים, אם זה "רצון האל" או "קרמה" או "פילוסופית הפונקציונליזם של המדע" או "הדאו/טאו" ועוד.

היו כבר תרפיות קוגניטיביות שעסקו בשינוי מחשבות מדכאות. גם ביירון קייטי הצליחה להיחלץ ממצב מאמלל מאוד באמצעות שינוי חשיבתי, אך מה שמייחד אותה הוא שהיא מצאה את השילוב של טכניקה ופילוסופיה המאפשר להנציח את השינוי ואת השחרור ולעשות זאת גם בפשטות, גם במהירות ועדיין להיות עמוקה מאוד.

למעשה השיטה עוקפת באלגנטיות את כל המכשולים וההתנגדויות לשינוי.

מה הופך את הפילוסופיה משולבת הטכניקה ( או להיפך ) של קייטי לכלי לחימה אולטימטיבי במעגלי הסבל המנטאלי, שאני, אגב, עדיין לא מצאתי בו "חורים" ?

מספר דברים: הפשטות, הקלות בלתי נתפסת של ההפעלה, המיידיות והאפשרות לחזור ולהפעיל את הטכניקה על כל מחשבה גורמת סבל.

גם האפשרות – לאחר תרגול קצר יחסית – להפעיל את הטכניקה הזו ע"י המשתמש עצמו, עשרות, מאות, אלפי פעמים בכל מצב מצוקתי. גם השאלות מספר שתיים " האם אתה יכול לדעת בוודאות מוחלטת שאכן המציאות היא כמו שאת/ה חושב/ת ומתאר/ת ? ", והשאלה הרביעית " איך היית מרגיש/ה ללא המחשבה הזו (לנוכח התגובה המאוד כואבת וקשה שספרת לנו שאת/ה חווה כשאת/ה כן אוחז/ת במחשבה הזו ) ? ".

גם הנחת המוצא הבסיסית ש " היקום הוא מקום נדיב " שהיא הנחת עבודה לגיטימית בדיוק כמו כל הנחת עבודה, למשל ש " היקום איננו מקום נדיב ", או " היקום הוא מקום שלפעמים נדיב ולפעמים לא " או " היקום הוא מקום נדיב אם רק ננהג נכון" ( כמו שאנחנו חושבים שזה נכון, כמו שאחרים חושבים, כמו שהחוק/בית המשפט חושב, בעלי, אישתי, הילדים שלי, ההורים שלי, הבוס שלי חברים שלי חושבים, כמו שהבנק חושב, שהממשלה חושבת, שהתקשורת חושבת, שהאפיפיור חושב, שהרבי חושב ? ) " אלא שהאחרונות שולחות אותנו להיכנס למעגלי סבל וחרדה ( האם התגובה הפעם תהיה נדיבה או לא ?... ) , של אכזבה ותסכול ("עשיתי בדיוק את הדבר הנכון כמו שאמרו לי ובכל זאת איבדתי... גנבו לי... זרקו אותי... דרסו אותי... אני בכלא... כעסו עלי... ") ולמעגלי סבל מתרחבים המנציחים את עצמם. ההנחה הראשונה גורמת לנו להיחלץ ממעגל הסבל, להירגע ואז לתפקד בצורה שגורמת לנו להרוויח ולצמוח וליצור מעגלי פעולה ותגובה של ריווח וצמיחה נוספים. כל אלו, כאמור הופכים את הפילוסופיה המשולבת בטכניקה של ב.ק לכלי לחימה אידיאלי .

כאמור, אנחנו בוחרים באיזה הנחה לאחוז ובכל מקרה, הבחירות שלנו, כולן – על פי ביירון קייטי – הן תמיד טובות. גם להנציח מעגלי סבל זו בחירה מצוינת , עד שנבחר אחרת ואנחנו תמיד נבחר כשיגיע הזמן הנכון. הידיעה הזו למעשה גם היא תורמת להרגעה.

באשר להרגעה – שמעתי כבר את הטענה שההרגעה הזו דומה לנטילת סם. למשהו שהופך אותנו לזומבים, אפאטיים שמשלימים עם מציאות הרסנית. כפי שכבר ציינתי אני סבור אחרת. לדעתי, השלווה היא אותה שלווה שקיימת אצל אומן באומנויות לחימה. זו שלווה מאפשרת פעולה ומאפשרת בחירה בפעולה הנכונה ברגע הנכון.

אין כמו אומנות לחימה ובעיקר אומנות לחימה רכה כדי להדגיש את המשפט " לא כדאי להתווכח עם המציאות " גם כאן בשעה שלוחם מתמודד עם יריב, אחיזה באמיתות כגון "אני אעשה א והוא יעשה ב ואז אני אעשה ג ואכריע אותו ." זה נחמד. אבל בפועל אני עושה א והוא עושה ץ ואני מתבלבל והוא מכריע אותי.

המוטו של אמנויות הלחימה הוא להיות מיומן ולצפות ל כ ו ל ד ב ר ולהגיב ל כ ל ד ב ר – דהיינו לכל מציאות שתיווצר, כי זו המציאות. היא תקבע ולא מה שאני רוצה שהמציאות תהייה. ( כן זה נשמע קצת פאטטי שאדם שראשו נערף או שמעיו נשפכו יאמר " זה לא הוגן, הוא היה צריך להגיב אחרת...").

באמנות לחימה רכה זה אפילו מודגש יותר, הרכות והקבלה הם אמצעי להכריע את הקרב לטובתי . אף אחד לא יחשוב להגיד ששלוות הלוחם או הרכות החתולית של תנועותיו מעידה על אפאטיות וסימום.

הנחות העבודה האלו, של ביירון קייטי, כאמור הן לגיטימיות כמו כל הנחת עבודה ובעצם מרגיעות ומאפשרות לשקול את הדברים מתוך שלווה ולא מתוך היסטריה וחרדה, ולכן ההחלטות והבחירות מתקבלות בבהירות רבה יותר והיכולת להתמודד עם הוצאתן לפועל בנחישות – גדילה כיוון שהטכניקה והפילוסופיה מאפשרות להתמודד גם עם הפחדים והלחצים שעד היום נוצרו בשלב מימוש הבחירות האלה. אני פועל – היריב (המציאות ) מגיב – אבל אני ערוך להגיב לכל סוג תגובה שלו (לכל מציאות ) ולהכריע גם שם ( לפחות ברמה המנטאלית שהיא היחידה שאני יכול לפתח בה שליטה ששואפת ל 100% ). ממש WIN-WIN. אני מנצח ברמה המנטאלית וכך בכל מקרה מגדיל את סיכויי לנצח גם ברמה הפיזית והטכנית , במקום שיש סיכוי כזה.

גם כאן, כמו באמנויות לחימה, הדבקות בטכניקה חשובה, במיוחד כאשר רמת הריכוז והמיקוד יורדות מכול מיני סיבות. כאשר אתה מרוכז וממוקד אתה יכול לאלתר כיוון שאתה רואה את התמונה הכוללת ויכול לחרוג ולהיות יצירתי ולחזור בחזרה. כאשר אתה לא מרוכז – המאסטרים של אומנויות הלחימה אומרים – הטכניקה והמיומנות תצלנה אותך. גם במקרה הזה של ביירון קייטי הדברים נכונים באותה מידה.

ברגע שנחשפת אליה, גם אם היית בשלב אי המודעות, היא איננה מאיימת כי היא תומכת בכל בחירה שלך. היא עושה זאת בעצם ההצהרה שתמיד קורה מה שצריך לקרות, ( שהיא לגיטימית כמו ההצהרה שתמיד קורה מה שלא צריך לקרות, או שבאופן קפריזי לפעמים קורה מה שצריך לקרות ולפעמים לא. אבל השתיים האחרונות מובילות למקום שונה שאנחנו כבר מכירים אותו ובוחרים לוותר עליו ). לכן כל בחירה, בכל דרך יש לה משמעות חיובית ברמת הפרט ו/או ברמת הכלל, בין אם זה מובן כרגע ובין אם זה יובן לאחר זמן. היא משלימה עם מציאות שכבר התהוותה אך איננה פוסלת יצירת מציאות עתידית שונה, אדרבא, היא תומכת ביצירת מציאות שונה, תורמת יותר ובעצם מציעה לחסוך זמן ואנרגיה בעיסוק לא יעיל במה שכבר קרה ולהתעסק בהשגת מטרות עתידיות.

היא "מגדילה את הראש", פותחת אינספור אפשרויות תוך כדי טיפול אלגנטי ויעיל בחרדות המתעוררות מנטישת דפוסי חשיבה והתנהגות לא יעילים או גורמי מצוקה.

שלב ההרהור מתקצר כיוון שפשוט כבר במהלכו אפשר לעבוד ולהתגבר על פחדים הנוצרים בדרך כלל בשלב הזה.

אין יותר צורך להתלבט במשך שנים אם כן ללכת לטיפול או לא. הטיפול נמצא על השידה, ליד המיטה שלך, והמחשבה הזו כבר יש בה מן הרגיעה והשראת שלווה וההחלטה אם להשתמש בה תגיע עם היווצרות הצורך.

שלב ההכנה הוא קצר ופשוט. אין כאן מורכבות גדולה מדי. קריאה, תרגול בשתיים שלוש סדנאות, צפייה בכמה קלטות, צילום של דפי עבודה והצטיידות בעט ובניר כתיבה. גם מבחינת ההחלטה להקדיש לכך זמן – אין מדובר כאן בהיפוך מוחלט של אורח החיים והסדר המשפחתי, כיוון שהפעולה יכולה להיעשות תוך כדי המתנה בתור בסופר או בבנק, בזמן ההליכה היומית או בזמן היציאה להפסקת עישון ( למי שמעשן ) וכו'. לכן כיוון שההפעלה קלה גם ההכנה קלה.

שלב הפעולה כאמור פשוט וקל ומכאן נובע –

שלב האישוש והתחזוקה פשוט וקל ויכול להתבצע ללא סיבוכים ולכן להיות יעיל ומחזק לאורך זמן. כיוון שנסיגות מלוות במחשבות מעוררות סבל – גם בהן ניתן לטפל בקלות ובמהירות ולכן הנסיגות – אם ישנן – הן קצרות ומתקצרות כל העת ובמקביל, כל הזמן מצטברים חיזוקים חדשים. הטכניקה והפילוסופיה מאפשרות להתמודד ביעילות עם כל אותם לחצים חיצוניים מניפולטיביים, כמו גם עם מחשבות והצהרות מפתות פנימיות וגם עם אירועים מיוחדים מלחיצים, באותה הטכניקה.

סיום – אין צורך בסיום. רק מוכנות מתמדת ויכולת התמודדות עם כל מה שקורה ברגע שהוא קורה.

כמו אומנות לחימה – אתה רק משתפר עם הזמן.

ביירון קייטי פיתחה אמנות לחימה במעגלי הסבל, שהיא טובה כמו כול אמנות לחימה אחרת ואולי אף עולה על חלק מהן. בעיקר אלו המסובכות.

אחד הסימנים לאיכות ולגאונות היא הפשטות. ניתן לומר את זה לגבי כל מיני המצאות שמחזיקות מעמד עשרות, מאות ואלפי שנים : הגלגל, המנוף, הסנדלים, הנעליים, האופניים, הסיר,קדירת הבישול, המראה, הסכו"ם, סוגי כלי נשק, מודלים של מכוניות שמחזיקות שנים ועוד.

אתה יודע אם נוסחה כלשהי בפיזיקה היא איכותית כשאתה בודק את הפשטות שלה והיכולת להבין את מהותה ע"י מספר גדול של אנשים.

מהבחינה הזו, שיטת 4 השאלות וההיפוך של ביירון קייטי איננה נופלת בגאוניותה ואיכותה מ 2MC = E של איינשטיין.

ביירון קייטי היא לוחמת. היא לוחמת שלווה במעגלי הסבל . הטכניקה והפילוסופיה שלה משרים שלווה על כל מי שהחליט לאמץ אותם כאמצעי להילחם במעגלי הסבל ולהשתחרר מהם.

אבל זו כנראה עדיין בחירה מצוינת של מי שהחליט להישאר לעת עתה במעגלים האלה.

אנחנו יודעים זאת, כי זה מה שקורה.

שינוי וצמיחה מוצלחים ( למי שבוחר בזה )

אלי

לתגובות : eli_zw@hotmail.com

( בעמוד 26 יש הדגמת עבודה של ביירון קייטי, למי שרוצה לדלג על הנספח או לדחות את העיון בו )

נספח – אובססית האני צודק

הפחד להיות לא צודק הוא בעל מספר משמעויות.

לכך קשור גם המושג טעות ואתחיל בו כבלתי תלוי במושג אני צודק.

טעות היא פעולה, עשייה , אמירה שנובעת מתפיסת מציאות שמובילה לכישלון בהשגת המטרות של הפרט המבצע. זו יכולה להיות מטרה כללית כמו קיום או הישרדות, או מטרות זעירות ומצומצמות של ביצוע מטלות, כמו למשל שגיאת כתיב או טעות בחשבון בתרגילי בית, במקרה של פעולה מוטורית - טעות בהערכת משקל, זמן, מרחק ועוד בכל תחומי החיים.

מבחינת הפרט, לטעות יכולות להיות משמעויות של פגיעה בקיום ובהישרדות, בבריאות הפיזית, במעמד החברתי, או במילוי הצרכים ( ראה פירמידת הצרכים של מאסלו בהמשך ) - ברמת חומרה שאיננה ניתנת לתיקון, ( פגיעה פיזית, מוות, הרס פגיעה במוניטין ועוד ). היא יכולה גם להיות בחומרה נמוכה יותר – ניתנת לתיקון או שהנזק אינו גדול מדי ומאפשר עדיין ניסיון נוסף להשגת המטרה עד להצלחה.

טעויות הן כלל ולא היוצא מהכלל, אך בשל המשמעויות היותר חמורות שלהן – טעויות מפעילות מנגנוני תגובות חרדה גם במשמעויות הפחות חמורות.

אבל פעמים רבות הן גורמות להופעת אותן תגובות מצוקה בגלל ההקשר החברתי שלהן, ז"א תגובת הסביבה החברתית לעשיית הטעות ע"י הפרט וזה כבר קשור למונחי ה"אני צודק", בושה, אשמה, חולשה, הערכה, מעמד חברתי, מוסכמה, חוק, משפט , לעג, בוז ועוד

כשתינוק מנסה לעמוד ו/או ללכת הוא נכשל במשימה עשרות פעמים. אף על פי שהוא מתוסכל - הוא ינסה עד שיצליח. כך בכל הפעולות המוטוריות הראשונות שלו שדורשות קואורדינציה.

אבל כנוכחים בסביבה וותיקים יותר בחיים – מבוגרים, או ילדים – הם מגיבים לפעמים בצחוק. אף על פי שמטרתם איננה לפגוע, לעיתים כן תהייה פגיעה עקב תחושת בושה או עלבון שתתעורר בתינוק בעל המודעות המתעוררת.

קשה יותר תהיה תגובה של בוז, או לגלוג או כעס ואף פעולת ענישה ופגיעה רגשית או פיזית שתגענה מצד מבוגרים בתגובה לעשיית הטעות ע"י הצעיר. בעיקר הפגיעה הפיזית בגופו או התקפה על האגו שלו ( "אתה רע, טיפש, דפוק" ) ולא של המעשה או הטעות.

למעשה, כשהסביבה – המבוגרים – מתחילים להגיב לטעויות של תינוקות/פעוטות/ילדים – התגובות האלו מטמיעות בתוכנו תגובות רגשיות של בושה, אשמה, פחד, ורצון עז להתגונן ולהסתיר טעויות, גם כאלו שהם ברמת חומרה נמוכה. לעיתים זה גורם לנו לתגובות של הימנעות מפעולה על מנת לא לטעות ולהיכשל.

בנוסף מתעורר בנו צורך להציג דימוי חיצוני של לא טועה או של צודק ואח"כ גם מתפתח צורך להציג דימוי כזה גם כלפי פנים שקשור במושג של הונאה עצמית.

אם לסכם - מתפתחת תפיסת עולם של פחד מטעות, תפיסת טעות כדבר שלילי, כדבר סופי, כדבר שיש לפחוד ממנו בשל הסכנות הקיומיות והחברתיות שלו , שיש לגנות אותו. יש להתבייש בו – כשאנחנו מבצעים אותו – שיש להוקיע אותו כשאחרים מבצעים אותו, במיוחד כשאנו חשים שקיומינו או שלמותינו הפיזית והרגשית תלויה בהתנהגותם של אחרים ( ראה בהמשך – פירמידת הצרכים ).

כפועל יוצא מכך - מתפתחת התנהגות ומערכת אמיתות שמשמעותן- יש להסתיר ולמנוע חשיפה של טעויות, הן כלפי פנים – כלפי עצמי והן כלפי חוץ. יש לחשוף טעויות של אחרים - אלו שאנו חשים תלויים בהם וחוששים מהשלכות מסכנות אותנו עקב התנהגותם, או כאמצעי לחוש עליונות עליהם במיוחד כשאנחנו חשים חסך בהערכה העצמית שלנו ( ראה פירמידת הצרכים ).

מתפתחת התנהגות והתנהלות חשיבתית מודעות ולא מודעות שמשמעותן היא הכותר "אני צודק/אתה לא ",– חשיפת טעויות של האחר הסתרת טעויות שלי.

בפועל – א) אין אפשרות למנוע טעויות לחלוטין, כולל טעויות קטלניות. ב) לא בטוח שאין יחס קבוע ובלתי משתנה בין מספר ההתנהלויות של אדם "ללא טעויות", לבין מספר ההתנהלויות המוטעות של אדם. ג) טעויות שימשו מאז ומתמיד כאמצעי לשבירת דפוסי חשיבה והתנהגות מקובעים, לגילוי ולהמצאה ו ד) בתהליך האבולוציה – טעויות אפשרו היווצרות של זנים שורדים, במיוחד בעתות של שינויים סביבתיים. לבסוף – ה) טעויות שמשו כאמצעי ללימוד ושדרוג - הן עבור מי ששרד אותן, הן עבור אחרים - במקרה והן היו קטלניות.

לכן ניתן לומר שטעויות תורמות לחיים ולקיום לא פחות משהן פוגעות, אם לא יותר. תפיסת ה"אני צודק", " אני לא טועה " – מונעת מאיתנו ליהנות מתרומתן של טעויותינו, ומקבעות מציאות, כולל מציאות פוגענית הן עבור האדם עצמו והן עבור סביבתו. כשמצרפים לעניין גם את האלימות הכרוכה בכך ( ראה בהמשך ) מסתבר שהתפיסה הזו ממש הרסנית.

אין בזאת כדי לומר שאין על אדם לפעול בהתאם לאמת הפנימית שלו, בין אם היא מעוגנת במציאות ובין אם לא, או שאסור לו לשכנע אחרים. אלא שיש בכך להעביר את התובנה שיש הרבה תפיסות מציאות בעולם והרבה אמיתות ויש לכבד אותן – כולל את הסיכון שמי שאוחז בהן, כולל אנחנו, עלול לטעות – ושעלינו להיערך גם לאפשרות הזו – ועדיין יש לנו אפשרויות פעולה רבות למזעור נזקים, בתחומים שהם באחריותנו – דהיינו חיינו, מחשבותינו והתנהגויותינו - בלא להפוך להיות אלימים כלפי עצמינו או כלפי אחרים. ויש דברים שלא נוכל למנוע או לשלוט בהם, אלא רק לראות בהם חלק מהחיים.

ועוד על עניין ה "אני צודק" :

ביל גייטס אמר פעם שהייתרון שיש לו על פני המתחרים הוא בזה שהוא עומד על כך שבדיווחים שמדווחים לו עוזריו, הוא רוצה לקבל קודם כול ידיעות "רעות" כולל שיבושים תקלות , שגיאות וטעויות. בצורה הזו – הוא טוען – הוא עדיין יכול לפעול לתיקון מיידי, למזעור הנזקים, או אפילו כיצד להפיק מהם ריווח.

לעומת זאת, היריבים שלו רוצים לדעת קודם כול מה כן עובד ומה מצליח, שזה אמנם טופח לאגו שלהם, אך זה חסר תועלת. כשהם כבר מתפנים, או שמישהו מעז לספר להם על שגיאות ותקלות – הנזקים כבר גדולים מאוד.

מדוע אנחנו כבני האדם מעדיפים להיות צודקים למרות שפעמים רבות אנו מרוויחים בכך אומללות וסבל ומשרים אומללות וסבל על סביבותינו כשלמעשה אנחנו לא רוצים בזאת ? במקרים קיצוניים חלקנו מוכנים להרוג אחרים ואפילו למות/להרוג את עצמינו תוך שמירה על האמיתה "אני צודק . אחרים טועים " ? מדוע אנחנו כל כך רוצים לנצח ואגב כך אנחנו כל הזמן מפסידים ?! ...

יש עוד מספר הסברים. למשל :

תינוקות וילדים ככלל, בגלל תלותם במבוגר מצויים בעמדת חולשה מולו. הם אינם יכולים לספק חלק גדול לצרכיהם. הם תלויים לחלוטין במבוגרים. כל זמן שלמבוגר יש אינטרס לספק את צרכיו של הגור האנושי הכול בסדר. כאשר יש עימות והמבוגר יתעקש – יש בכוחו לכפות את רצונו על הצעיר בעצם כוחו ובאיום אמיתי שלו על קיומו של הצעיר התלוי בו . המבוגר אינו צריך הצדקה לכפייה הזו. הוא פשוט חזק. מולו - הצעיר עדיין חלש ותלותי. בכל זאת, במיוחד כשמדובר בצאצא – המבוגר ינסה להציג הצדקה לכפייה הזו, בין אם היא אכן מעוגנת במציאות ובין אם לא.

כך נוצר הקשר הראשוני בין עמדת חוזק או כוח לבין מושג הצדק או ה"אני צודק". בהמשך הדבר מתגלגל לתפיסה ש: אם אני אוכיח שאני צודק אני למעשה מחזק את מעמדי וזכותי א) לאחוז בבחירותיי לנהוג על פי דרכי ב) אגב כך גם אולי לכפות את רצוני על האחר. אם לא אצליח - מעמדי וכוחי וזכותי לנהוג על פי דרכי ו/או מעמדי ,כוחי וזכותי לכפות את רצוני על האחר - נחלשים.

כיוון שהקשר האסוציאטיבי הזה בין ה אני צודק וה אני חזק, ( ובעיני הפעוט : הוא חזק=הוא צודק, אני חלש =אני לא צודק ) מוקרן אל הפעוט בגיל רך מאוד – הוא מופנם בעצמה רבה מאוד.

קשר נוסף הוא הקשר "אני צודק= אני מקובל ו/או אהוב ו/או מכובד ומוערך" וההיפוך שלו "אני טועה = לא אהיה מקובל ו/או אהוב ו/או מכובד ומוערך". זה מביא אותנו להקשרים רחבים יותר :

למשל תוך עיון בפירמידת הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו ניתן להבין את מהות ה הפחד שלהיות לא צודק או טועה משמעותו - פגיעה חמורה במילוי הצרכים החיוניים לקיומי.

פירמידת הצרכים על פי אייברהם מאסלו

כפי שאנו רואים מילוי הצרכים הפיזיים הוא צורך ברמה הקיומית המיידית. אחר כך מגיע הביטחון ותחושת הביטחון ולאחריהם השייכות, האהבה והזהות ואחר כך כבוד והערכה. כל הצרכים הללו אמורים להיות מסופקים לאדם בתחילת דרכו ע"י אחרים, לרוב יהיו אלה הוריו. אח"כ מבוגרים אחרים, אחר כך בני הגיל וכל השאר. בהתבגרותו האדם הבוגר אמור ויכול לספק לעצמו – בעצמו - אחוז ניכר מכול אחד מהצרכים האלו , כולל תחושת ביטחון עצמי, אהבה עצמית והערכה עצמית. השאר אכן יכול להיות מסופק ע"י אחרים אך רמת התלות בהם קטנה וספקי הצרכים ניתנים להחלפה בקלות יחסית, שלא כמו בתקופת הילדות והצמיחה.

אי סיפוק הצרכים הבסיסיים בגיל הצעיר ע"י מבוגרים מהווה פגיעה בתהליך הגדילה והצמיחה הבריאים ובסופו של דבר עלול לפגוע בהשגת הצורך האחרון – המימוש העצמי.

עיקר הנזק - מצב של שימור התלות באחרים בסיפוק הצרכים שהם למעשה חסכים . המשמעות היא קיומן של אמיתות "הוא/היא צריך/ה", "המנהיגים צריכים ל..." , "העולם צריך... " . המשמעות – " הם צריכים להתנהג, לפעול להשתנות... אני עדיין ילד קטן וחלש ואומלל ו...צודק ו... מגיע לי... אני בעצם עדיין ברווזון מכוער או - לחילופין למי שפונק – אני עדיין ילד הפלא שכולם צריכים לשרת " . בכל מקרה :

" אני עדיין ילד שצרכיו אמורים להתמלא ע"י אחרים. אסור להם לאכזב אותי כי אני עדיין כל כך תלוי בהם. הם ( כל אלה שהם לא אני ) אלו שאמורים להשתנות כדי לספק את צרכי "

הכלל – מעטים ביותר זוכים למילוי הולם של הצרכים. לכן, מתוך החלק הארי של החברה האנושית רק כ 2% מהאוכלוסייה מצליח למלא את הצורך האחרון. אי מילוי של צורך בילדות גורם לאדם תחושת חסך לאורך כל חייו וניסיון לפצות על החסך ע"י עיסוק מוגבר במילוי אותו צורך בבגרותו.

אגב – עד כמה שזה ישמע מזעזע - "הם" כולל גם תינוקות ופעוטות, כולל הילדים שלנו עצמינו שאנחנו בעצם אמורים למלא את צרכיהם ולא להיפך ! ... אדרבא, במיוחד הם. ( " בשביל מה עשיתי ילדים , בשביל מה אני משקיע/ה אם לא כדי שיסבו לי נחת... והם... כפויי טובה שכמותם... חסרי אחריות... עושים מה שבראש שלהם ולא מתחשבים בי... " – ברור שמחשבות כאלו הן דמיוניות ולא עלו/עולות במחשבתו של אף הורה... במיוחד של מי שהחליט/ה להשאר ילד/ה נצחי/ת ... ).

אין ספק שהשכיחות של אמירות כאלה בקרב כל כך הרבה בני אדם, מעידה על קיום של מציאות מסויימת בעולם ובחברה האנושית הנוכחית ביחס לרמת מילוי הצרכים בילדות.

זהו עיקרון מעגל הקסמים של הפגיעה במילוי הצרכים :

בהיותו עסוק בכך, אדם שצורך/צרכים שלו לא מולאו בילדות עלול לפגוע במילוי הצרכים של ילדיו, או להעדיף מילוי יתר של צורך שלהם שנתפש על ידו כחשוב בגלל החסכים שלו, בצורה שלפעמים איננה מודעת. ע"י כך הוא פוגע במילוי צרכים אחרים של ילדיו. מעגל הקסמים ממשיך.

אצל בני אדם שצרכיהם לא מולאו, המשמעות של לא צודק בהקשר של מילוי כל אחד ואחד מהצרכים שלא מולאו- מתוך נקודת מבט של ילד (אפילו אם הוא/היא כבר הורה לילדים או סב/סבתא לנכדים :

לא צודק/טועה משמעותו פגיעה במילוי הצרכים הפיזיים . ו/או לא צודק/טועה משמעותו פגיעה במילוי הצורך שלנו בביטחון. ו/או לא צודק/טועה משמעותו פגיעה במילוי הצורך שלנו בתחושת השייכות האהבה והזהות. ו/או לא צודק/טועה משמעותו פגיעה במילוי הצורך שלנו בכבוד והערכה.

זה מעורר פחד וחרדה

אדם שצרכיו מולאו והוא חש בטוח ביכולתו למלא את צרכיו הן בעצמו והן בסיוע אחרים כשצריך, אפילו מעטים – אינו חושש להיות לא צודק או אפילו טועה ומוכן לבדוק את הנחותיו בכל רגע שהוא חש שהן לא עובדות עבורו.

הוא יעדיף להישאר עם ראש פתוח ולהתייחס עניינית כיוון שיש בזאת כדי להגביר את סיכוייו לפעול ביעילות להשגת מטרותיו ולא להיות מופעל ע"י פחד ששורשיו אינם תמיד מעוגנים במציאות עכשווית.

אפשר לומר שהקשר בין אני צודק/אני חזק, אני טועה/אני חלש אני פגיע – הוא סוג של אמיתה ילדותית למדי.

בכל זאת, ה פחד המוטמע ש - להיות לא צודק או טועה זה מצב של חולשה, או שזה מחייב אותנו להיכנע ללחץ להשתנות, ומיד! או האמיתה "אם הוכיחו לי שאני לא צודק או לא הגיוני = אני חייב לוותר לגמרי על השגת מטרותי כי אין לי בכלל סיכוי, ז"א צרכים שלי לא יתמלאו ! ... " – גורמים לנו לצאת למילחמות על אמיתותינו, לנצח והרבה פעמים בסוף להפסיד. להפסיד את עצמינו ומהותינו הרחבה והגמישה , החיה בשלום עם המציאות וניזונה ממנה ומרוויחה ממנה בכל רגע. במקום זאת אנו עדיין כבולים בסבך של אמיתות, שלעיתים קרובות הן סותרות זו את זו ולכן מושכות אותנו לכיוונים מנוגדים ומותירות אותנו במצב של שיתוק. בכל פעם שנראה שמישהו או משהו קורא תיגר על אמיתה כזו או אחרת שלנו, אנחנו חושפים שיניים ויוצאים למלחמה, למרות שהדרך היחידה לצאת מהשיתוק היא להרפות מהאחיזה באמיתות או בחלק מהם.

אנחנו פוחדים. פוחדים להפסיד, פוחדים מהחופש שאולי טרם ידענו באמת, פוחדים להתבגר ולצמוח . אבל המציאות היא פשוטה – אנחנו נתבגר ונזדקן, בין עם נעשה זאת משותקים ואוחזים באמונה שאנחנו עדיין ילדים תלותיים ובין אם נכיר בפוטנציאל שלנו לצמוח ולהתרחב ולמלא את רוב צרכינו בעצמינו.אז אולי כבר כדאי שנתחיל, לאט לאט, באומץ של פעוט שמתחיל ללכת והוא קם ונופל – להרפות מאחיזתינו המאומצת באמיתות האהובות שכה התרגלנו לאחוז בהם.

קישור נוסף ואסוציאטיבי מעורר פחד בלהיות לא צודק הוא הקישור לא צודק – אשם - חייב לשאת בעונש , שגם הוא מוטמע בנו, אף כי בסיטואציות של חוק ומשפט, ומוסכמות חברתיות. אבל קשה לנו לפעמים לעשות את ההבדלים והדקויות האלו בין צודק בהנחותי לבין צודק משפטית. המשמעות שוב – לא כדאי להודות בטעות, לא כדאי להודות ש האמת שלי לא נכונה.

אחת הנגזרות הקשות של הצורך להיות צודק היא האמיתה ההפוכה אך גם המשלימה את הקישור "אני צודק=אני חזק" , היא " אני צודק " ="יש לי זכות ( היתר שנגזר ממושג הצדק ) להפעיל כוח". האמיתה הזו משמשת כאחד הבסיסים העיקריים לגילויי תוקפנות ולהפעלת אלימות.

מקורה כאמור היא אותה סיטואציה של קשר בין צדק וכוח, שבה מבוגר המחזיק באמיתה ש הוא צודק - מתיר לעצמו להפעיל כוח על פעוט תוך הדגשת ה"עובדה" שהוא מפעיל כוח לא בגלל שהוא חזק אלא בגלל שהוא צודק. זו אחת האמיתות הנפוצות ביותר בקרב האנושות ואחת מהאחראיות ביותר להנצחת מעגלי סבל.

בטבע נושא הצדק לא קיים. אריה הורג אנטילופה כי היא חלשה והוא חזק היא אוכלת עשב ( הצמחים הם הטרף שלה ) והוא טורף והיא הטרף שלו. אך אם האנטילופה תצליח לברוח - הוא ימות ברעב כי היא רצה יותר מהר ממנו.

זה ממש לא קשור לצדק. בכל אופן למובן האנושי , מרובה הפנים של ה"צדק " .

העולם מתנהל כמו שהוא מתנהל, על פי חוקים שלפעמים נבין אותם ולפעמים לא ולפעמים דברים יתרחשו על פי תפישת ה"צדק" שלנו או על פי ה"היגיון" שלנו ולפעמים לא.

אימוץ ה אמיתה שהדברים חייבים להיות צודקים או הגיוניים גורמת לנו ולאחרים להרבה סבל.

אכן, אנו, בעיקר מי שצרכיו לא מולאו במלואם בילדות ( כמעט כולנו ?... ) מנסים לחזק את עצמנו ולמלא את חסכינו ע"י גיוס הצדק או ה"נכונות" , או ה"מוסר" או ה"היגיון" לצידנו.

בעיקר כשאנחנו מנסים לכפות את מילוי הצרכים שלנו על אחרים, ואת דרישתינו מהם להשתנות תוך הצדקת עמדתינו לחוסר רצונינו/פחדינו להשתנות ( =וויתור על אמיתות ) כיוון שבעצם

" אנחנו רוצים להישאר ילדים ואפילו אומללים, אך צודקים עד שכולם או מישהו - ימלאו את הצרכים שלנו. בכל מקרה, אנחנו כבר נמצא דרך לכפות את זה על מישהו.

אם נכשל – תמיד נוכל לפרוק את התסכול והכעס על מישהו, או במידה ולא – תמיד נוכל לקטר ולהשאר אומללים ו... צודקים.

אחרים משמעו – כל מי שהוא לא אני, כולל בני זוג, ילדים, חברים, עמיתים, כפופים לי בהיררכיה ועוד.

אני מתנצל בפני כל מי שהדברים לעיל לא נכונים לגביו או לגביה ( כמעט כולם ?... )

יש אלטרנטיבות אחרות ל צדק= חוזק או צדק=ביטחון צדק= מילוי כל צרכים כמו: חכמה=חוזק/מילוי צרכים או מודעות = חוזק/מילוי צרכים או גמישות מחשבתית= חוזק/מילוי צרכים , פיקחות = חוזק/מילוי צרכים או נחישות=חוזק/מילוי צרכים , מיומנות=חוזק/מילוי צרכים.

אם אין לתחושת החוזק הזו גיבוי במציאות, או אין גיבוי במציאות למחשבה שצרכינו ימולאו באותה דרך שאנחנו חושבים שהיא צודקת רק בגלל שהיא צודקת ,או בגלל שאנחנו חושבים שהצדק לצידנו – זה פשוט לא עובד. יש בהקשר הזה משפטים פופולארים – "בתי הקברות מלאים באנשים צודקים", או " התנהלות חכמה בכביש ( או בחיים ) עדיפה על התנהלות צודקת " ועוד.

בסופו של דבר השגת מטרות תלויה בנחישות ובדבקות במטרה, במקביל להשארת הראש פתוח למגוון אפשרויות פעולה ו/או לאורך רוח וסבלנות כשצריך לגלות אותם. תחושת צדק יכולה לחזק את הנחישות אך היא גם כלי מסוכן וחרב פיפיות שצריך להשתמש בה בזהירות ובאופן מושכל. התייחסות לנחישות כמרכיב בפני עצמו, בלתי תלוי – כמו גם לגמישות חשיבתית והתנהגותית - בסופו של דבר מצמצמת את האפשרות להתקבע במעגלי סבל.

כאמור, אני מניח שאנשים חזקים, בעלי ביטחון עצמי מסוגלים לעשות הפרדה בין תחושת הביטחון שלהם שנובעת מכוח פנימי ו/או חיצוני לבין עניין הצדק.

אולי "באמת" כדאי להשקיע יותר בפיתוח מודעות עצמית, גמישות מחשבתית, פתיחות ונחישות ולברר לעצמינו מהן המטרות שלנו ואיך להשיג אותן ולהשקיע פחות בלהיות צודקים.

סתם הרהור...

כדי לא להישמע ציני ולומר ששימוש במושג ה"אני צודק" נובע רק כתוצאה ממאבקי כוח ושליטה – אני סבור שלפעמים תחושת ה"אני צודק" והניסיון לכפות על אחרים את ה"אמת" שלי נובעים גם מחרדה אמיתית לשלמותם ובריאותם של היקרים לי ( יקרים - אלו שאני מאמין שרווחתי או אף קיומי תלויים בקיומם/רווחתם ו/או ביחסם אלי "בלעדיך אני חצי בן אדם ..." , או מי שמפעיל בנו מערכת של תגובות הוריות, אימהיות או חבריות . זה לא נאמר בציניות. זוהי תמצית של תחושת האבדן והיא קיימת אצל הרבה מבעלי החיים ויוצרת את תגובת האבל ) .

אלא שתוך כדי ניסיון לכפות את אמיתותיי מתוך מניעים מוסריים או הגיוניים לכאורה, אנו משיגים לפעמים את ההיפך ו/או יוצרים תוך כדי כך לפעמים גם מעגלי סבל ומצוקה נוספים ומתרחבים גם עבורנו וגם עבור סביבתינו. זה לא אומר שאסור לנסות לשכנע, אבל גם כאן כדאי לזכור שאחרי שאנחנו מציגים את האמיתה שלנו – אולי עדיף להניח לזולת להרהר מתוך חופש בחירה וללא איומים ופחד אודות האמיתה הזו, מול האמיתות שהוא אוחז בהם. בסופו של דבר, חייו הם חייו ובחירותיו טובות בדיוק כמו שלנו. זה גם לא אומר שאם אנחנו נפגעים בפועל, לא רק במובן הרגשי, מהבחירות האלה שלו שאנחנו אמורים לא לעשות כלום בעניין הזה. אבל זה לא קשור לכפיית האמיתה שלנו עליו. זה קשור למעשינו שלנו. אולי כדאי שהורים, בני זוג, חברים, אנשי מקצועות סיוע, אנשי דת או הומניסטים למיניהם – יהרהרו בזאת.

שאלת מיליון הדולר: איך מישהו שצרכיו לא מולאו בילדותו יכול לוותר על הישארות בעמדה של ילד פגוע, על כל התחושות הנלוות ועל כל ההתבוססות במעגלי סבל וחרדה מתוך ציפייה שהמציאות תשתנה כדי למלא את צרכיו, אבל הוא/היא לא חייב/ת או יכול/ה להשתנות ולעבור לפאזה של בוגר המסוגל למלא את צרכיו בעצמו, או להתחבר למי שכן יכול ומוכן לסייע בעסקת חילופין מוסכמת שאיננה כרוכה בסבל , לא עבורו ולא עבור המסייע .

דומה שביירון קייטי מצאה דרך.

ביירון קייטי מציעה לנו דרך להשתחרר מפירמידת החסכים , לצמוח, לגדול ולהיחלץ ממעגלי הסבל הכרוכים בכך, כולל בצורך להיות צודק ולהפסיד את החיים. זה כרוך בוויתור על אמיתות שאימצנו בתקופת הילדות והחסך, כולל על האמיתה שאחרים הם שצריכים למלא את חסכינו, והם אלו שגם יכולים לעשות זאת ואף חייבים לעשות זאת תוך וויתור על האמיתות הילדותיות שלהם.

במה נבחר ( בהנחה שכל בחירה נכונה ) ? מממ... שאלה טובה...

האחיזה באמיתה "אני צודק" מותירה את פירמידת החסכים של מאסלו על קנה ומנציחה אותה כשהיא מותירה אותנו במצב נצחי של ילדים שאינם מסוגלים למלא את צרכיהם, על הסבל הכרוך בכך ועל העברת החסך והסבל הלאה, לדור הבא

עד כאן הדיון הארוך יחסית במרכיב ה"אני צודק".