"אני רק מישהי שיודעת מה ההבדל בין מה שכואב לבין מה שלא כואב. אני מישהי שרוצה רק את מה שיש."

ביירון קייטי

 

הן עלו על הבמה בזו אחר זו וסיפרו את סיפורן האישי. תמירה, שזופה ועם חיוך מלאכי, סיפרה ש' על בנה ובעלה שנהרגו בתאונה. ע' סיפרה על הבולימיה וההקאות הבלתי פוסקות וו' שיתפה בפציאליס (שיתוק חלקי בפנים) שתקף את פניה. זה לא היה מתלהם ולא נועד לסחוט רגשות ומה שבלט בעיניי למן הרגע הראשון היה הניסוח המוקפד של דבריהן. הן לא אמרו – סבלתי בגלל הפציאליס/הבולימיה/האובדן אלא – סבלתי בגלל המחשבות שלי על השיתוק, המחשבות שלי על ההקאות ("אני ממש לא בסדר כשאני מקיאה ומה יהיה אם זה יתגלה") או בשל המחשבה החוזרת ונשנית בעקבות האובדן ש"אסור שהם ימותו, הם חייבים לשוב ולחיות".

 

לא בכדי ניסחו הנשים המקסימות הללו כך את דבריהן. כולן מורות של ה-"עבודה", השיטה הנאורה והיעילה בת ארבע השאלות, אותה גילתה בתוכה ומעבירה מאז בהמון אהבה לעולם, אשה מופלאה ושמה ביירון קייטי. "האשה שאיתי – נשים עושות את העבודה", היה מפגש ראשון מסוגו של נשים בלבד, שביקשו לחקור ביחד נושאים שאולי קצת מביך לחשוף במחיצת בני המין הגברי. קייטי העלתה את הרעיון, וסמדר דבורה לוי וחברותיה הרימו את הכפפה. הן חברו יחד, שבע במספרן, באחד מימי שישי של חודש אוקטובר והציגו את "העבודה" בפני הנשים הרבות שצבאו על האולם. אני שמחה לציין שרווחי המפגש מוקדשים לפרויקטים של "העבודה" בקהילה: בתי סוהר, מעון לנשים מוכות, בתי חולים ועוד.

 

כמה מילים על העבודה

למי מכם שעדיין איננו יודע ומכיר, ביירון קייטי "התעוררה אל המציאות", כלשונה,בשנת 1986, לאחר שסבלה מדיכאון עמוק וממחשבות אובדניות, עד כדי אישפוז בבית חולים לחולי נפש, שם הפציע בתוכה השינוי. טענתה העיקרית החוזרת ונאמרת במיליון צורות וגוונים היא שלא המציאות גורמת לנו לסבל אלא המחשבות שלנו עליה. זה טירוף להתווכח עם המציאות, היא אומרת, המציאות תמיד מנצחת, היא תמיד מה שיש. אם אני רוצה שיהיה אחרת מהיש, כיצד לא אצא מופסדת?

 

בשני הספרים הראשונים שלה שתורגמו לעברית "לאהוב את מה שיש" ו-"אהבתך נחוצה לי, האם זוהי האמת?" היא מסבירה בעיקר את דרך העבודה. כל מה שאתם צריכים זה לחקור את המחשבות שלכם בעזרת ארבע שאלות פשוטות. קחו כל מחשבה מטרידה החולפת במוחכם או כזו שאתם נאחזים בה במיוחד ושאלו:

האם זו האמת?

האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזו האמת?

איך אתם מגיבים כשאתם מאמינים במחשבה הזו?

מי תהיו בלי המחשבה הזו?

אחר כך, הפכו את המחשבה ומצאו בחייכם שלוש דוגמאות קונקרטיות שבהן ההיפוכים נכונים באותה מידה או אף יותר.

 

כולנו אחד

בספרה החדש, "אלף שמות לאושר" - היא משתפת את הקוראים בחיי היום יום שלה, מאז רגע התעוררותה, לפני 20 שנה. רופא מדווח לה שהיא לקתה בסרטן והיא צוחקת. הוא נדהם. מאוחר יותר, מתגלה האבחנה כשגויה. היא סובלת ממחלה ניוונית ושמה פוקס אשר גורמת לה אט אט להתעוור, אך אין זה משנה לה כלל. היא איננה זקוקה לעיניים בשביל לראות והיא צוחקת ונהנית מכל רגע, בין אם היא רואה או לא.

 

אם הייתי יכולה, הייתי מצטטת בפניכם את הספר כולו. האשה הזו באמת אוהבת הכל. אין בתוכה שום הפרדה בין אתה לאני או בין "טוב" ל-"רע" ואת המשפט "כולנו אחד" היא חיה ונושמת עשרים וארבע שעות ביממה. לאחר שהתעוררה, לא היתה מסוגלת לקרוא לעצמה: אני. היא ידעה שהיא גם העץ וגם הזחל וגם כוס התה ממנה היא לוגמת ושותה ולא יכלה לומר "דבר שקר" ולהעניק לעצמה זהות נפרדת. רק כשקלטה שאנשים לא מבינים אותה ואפילו מפחדים, החלה לדבר על עצמה בגוף שלישי ולבסוף החלה לומר: אני, בשפה המקובלת לאנשים, על מנת שתוכל לעזור להם. גם את המחשבות היא חווה כך. אף אחד מאיתנו לא ממציא מחשבה, היא אומרת. המחשבות שלי הן המחשבות של כולם וכולנו ממחזרים את אותן המחשבות כל הזמן, אז בואו נחקור אותן בבקשה, ונפסיק להאמין להן באופן אוטומטי כך שנוכל לחוש במציאות. בלי המחשבות שלי, היא אומרת, אני בסך הכל אשה שיושבת על כסא בשמש ושותה תה. גם אני, אשה יושבת ליד המחשב וכותבת מאמר. נקודה.

 

היקום תמיד ידידותי

ישנן מחשבות שבאופן יחסי די קל לחקור וישנן כאלו שהן פרות קדושות ושעל המאפשרת (זהו הכינוי למי שמנחה את ה"מאופשרת" בתהליך החקירה) להיות עקבית אך זהירה. וכך, לאחר שבמהלך היום חקרנו את מחשבותינו על אנשים שונים ועל גופנו, הגיע השלב המעניין ביותר מבחינתי ששמו – היקום תמיד ידידותי. מנקודת הראיה הזו, כל מה שעברנו עד הלום, נתפס כתמיד לטובתנו. גם אם נאנסתי. גם אם כמעט מתי. גישה זו דורשת ראש פתוח ביותר, כשנוגעים באזורים הנחשבים אישית או חברתית כטאבו,וכך, כשג' נתבקשה לבדוק כיצד – מזווית הראיה של היקום הידידותי - העובדה שהבן שלה התאבד, בסופו של דבר תמכה בה – נשימתן של רבות מן הנשים באולם נעצרה. כשאם אחרת דיברה על פחד עתידי, ש-"הבן שלי ייפול בשבי" ונתבקשה לבדוק כיצד עובדה זו תוכל גם לתמוך בה, התנגדות הקהל כבר לבשה נוכחות פיזית. בעיניי, זה בדיוק מה שיפה בשיטה, שללא משוא פנים – היא בודקת כל מחשבה ומחשבה. בנוסף, איננו מתבקשים לוותר על המחשבות שלנו. אם נרצה, נוכל להחזיק בהן כל ימי חיינו... אבל לשניה, בואו נאפסן אותן ונחקור, באמת באמת נחקור.... ראש פתוח הוא לב פתוח אומרת קייטי, ואינני יכולה שלא להסכים.

 

ומכיוון שעבורי, היה זה התרגיל החזק ביותר במפגש - ברצוני להעביר אותו גם לכם -

רשמו חמישה משפטים קצרים, המתארים אירוע שהתרחש בחייכם וגרם לכם לסבל רב.

רשמו חמישה אירועים נוספים שאתם מפחדים שיתרחשו בעתיד.

ועכשיו, בהנחה שהיקום אכן ידידותי, ענו על השאלות הבאות (לגבי כל אירוע ואירוע):

כיצד כל אחד מן האירועים שרשמתם תמך בכם?

העניקו שלוש דוגמאות לכל תשובה.

 

אמהות ובנות

"האשה שאיתי" היה המפגש הראשון מבין סידרת מפגשי חקירה נשיים המתוכננת לעתיד. המפגש הבא יעסוק בנושא אמהות-בנות ואני מניחה שייבחנו בו כמה מן הפרות הקדושות ביותר הקשורות לנושא, כמו למשל: "עלי להיות אמא טובה", "הילדים שלי חייבים לכבד אותי" ו.... (השלימו את החסרJ ).

 

ברצוני להזמין אתכם: גברים, נשים וילדים כאחד, להתחיל ולבדוק את האמונות הללו ביחד, ב-"הורים וילדים בלמידה משותפת",פורום חדש שבתי ואני מנהלות כאן, במהות החיים. כמה ירווח לנו כשלא נהיה משועבדים למחשבות ולציפיות על איך הדברים אמורים להיות, אלא בכל רגע ורגע, נאהב את כל מה שיש.